מתניה - דברים שנאמרו בהלוויה
אמא
מתניה,
בן הזקונים היקר שלי
המוטיבציה שלי
לב המשפחה שלנו
של האחיות והאח והאחיינים היקרים שלך.
בין גדולים גדלת מהר, פרצת רחוק, והגעת להישגים.
עתידך היה מובטח, הדרך סלולה.
כל מה שעשית – בענווה ובשקט.
אני רק רוצה לספר על מה שענית לי לפני שהתגייסת כששאלתי אותך:
אתה מתגייס לצבא, אתה בן זקונים,
רוצה לקרבי – בסדר,
לצנחנים – בסדר,
למה דווקא לסיירת?
תשובתך הייתה קצרה: אמא, מי יותר חשוב, אני או עם ישראל?
ולכן בני, אתה גדול. עשית הרבה למען עם ישראל, ותהיה שליח נאמן ומליץ יושר על עם ישראל ועלינו.
ולמורן היקרה שלנו,
אנחנו אתך,
תודה על האושר שגרמת לו בחודשים האחרונים.
בני מתניה, היה שלום.
איטה
מתניה. ילד זקונים קטן. כשנולדת התווכחנו, האחים הגדולים, עם אבא על השם. אבא אמר שכשילד נולד יש לאבא רוח הקודש לגבי השם והתעקש על השם מתניה. מתנת-אל. על מתנה אומרים תודה, וכשהיא נלקחת – הרי אי אפשר לבוא בטענות, כי הרי זו מתנה.
מתניה קטן שלנו, אושר גדול ואור מילאת את הבית. במידה מסוימת החל הבית לחיות סביבך. אבינו מת, ואתה - ילד זקונים קטן - מצאת את עצמך בגיל ארבע עשרה לאחר תקופה לא קלה של מחלתו מבוגר בעשר שנים לפחות, ומבטיח לעצמך, לאמא ולנו שאתה גדול, חזק ומתמודד.
לא ביקשת שום הנחות, וכשהזמינה אותך קצינת ת"ש לפני השירות כדי לברר האם כיתום אתה מבקש לשרת קל"ב או תמיכה נוספת, שאלת אותה: "ביקשתי משהו?" ודרשת רק שיתייחסו אליך כאל חייל רגיל.
מאיר
"אחי, מה קורה?" כך פתחתי את שיחות הטלפון הכמעט יומיות שלנו. מה שלא הספקתי לספר לך זה שבשנה האחרונה הבחנתי שגם אתה קורא לי ככה "אחי". איזה צליל נפלא יש למילה הזאת כשלא מצטרף אליה הביטוי ז"ל – זכרונו לברכה. "אחי". אך הצליל היפה ביותר נשמע כשאתה אמרת זאת. אחי, רק אחי... לו רק יכולתי להמשיך ולומר זאת 23 וחצי שנים נוספות.
סגן אלוף אמיר ברעם, מג"ד 890
מתניה, לא כך חשבנו להיפרד ממך...
הבשורה הנוראה זעזעה את יומנו כברק ביום בהיר.
זה עתה סיימת את תפקידך כסגן מפקד פלוגת מרץ 2002, תפקיד שעשית באהבה ובמסירות. רצינו להיפרד בברכת הדרך, בשי צנוע, במילים חמות, אך התאונה הנוראה שיבשה את תכניותינו...
מתניה, נפגשנו לראשונה עת התגייסת לסיירת כטירון צעיר חדור מוטיבציה ורצון לתת. ליוויתי אותך במהלך המסלול: נימוסיך, התנהלותך השקטה ודרך הארץ בה חונכת בלטו עוד בימים הראשונים להיותך חייל.
אוריה שמלצר, בשם החברים
באנו להיפרד ממך כל החברים. עכשיו מוצ"ש לאחר חצות, זאת השעה שהיינו נפגשים, אך עכשיו בפעם האחרונה אתך.
מתניה, תמיד נזכור אותך בתור חבר שאהב אותנו, דאג לנו, ידיד אמת. תמיד דאגת לשמור על קשר עם כולם, גם בימים של לחימה, שבהם הזמן הפרטי שלך לעצמך היה כה מועט, תמיד דאגת להקצות זמן לחברים. גם ביום חמישי אחרי שחזרת מהלימודים התקשרת לשאול מה שלום כולם.
סרן איציק דמרי, מפקד פלוגת מסלול מרץ 2002 בגדוד 890,
שמתניה היה סגנו במשך השנה האחרונה.
מוצש"ק פרשת "שלח"
אור לכ"ב בסיון התשס"ג
מתניה - אחי היקר!
שבת ארוכה וכואבת בה אני חושב על הדברים שאשא על קברך.
קברך – הפה אומר והלב ממאן לקבל. אני נזכר במשפט שהיה שגור בפי שנינו, משפט שהפך זה מכבר לקוד פנימי בינינו – קוד הקיים רק בין מ"פ לסמ"פ שלו. נהגתי לפנות אליך: "מתניה, כבר טיפלת בזה ובזה?" ואתה - בביטחון עצמי שאלת "אתה דואג?" עניתי: "תמיד דואג!" ואתה – קצת פגוע, קצת כעוס – השבת: "אז אל תדאג!"
