מאיר ומתניה

שלומית - הכנסת ס"ת

כ' בסיון תש"ע

​

בראש ההזמנה להכנסת ספר התורה שילבנו את הציטוט הזה מהסיפור "הסימן" מאת ש"י עגנון. בסיפור זה קיימים כעין שלושה סיפורים מקבילים ולא שייכים לכאורה. סיפור אחד הוא תיאור חג השבועות, שבמהלכו הוא חווה התגלות ומפגש עם הפייטן שלמה אבן גבירול. המפגש מתרחש בליל שבועות בבית הכנסת, תוך כדי שהמספר קורא את פיוט האזהרות של אבן גבירול, אליו היה קרוב מילדותו. הסיפור השני המשולב בסיפור הוא השמדת כל יהודי עירו בוצ'אץ' בשואה, שעליה נודע לו באותו ערב חג השבועות. והסיפור השלישי, שלכאורה לא קשור לאחרים, הוא תיאור בנייתה ותקומתה של שכונת תלפיות, מקום מגוריו.

לא ארחיב בניתוח ספרותי אך מעניין לשים לב לעובדה כי בגרסה מוקדמת ומקוצרת שנכתבה בעת התרחשות הקטסטרופה של חורבן יהדות אירופה, בשנת 1943, הוא מזכיר אותה בקיצור, כאשר עדיין לא ברורים ממדי האסון ומה בדיוק אירע שם, או בלשונו של עגנון "ואיני יודע אם עדיין היא (בוצ'ץ') קיימת", וגם את מה שנודע בהדרגה – קשה להכיל ולקלוט. בנוסח המאוחר והמורחב שנכתב בשנת 1962, לאחר כעשרים שנה, הידיעה והמודעות ברורות יותר, ואולי גם היכולת להכיל את האבדן. לכן הוא נותן ביטוי ברור יותר לעוצמת הקטסטרופה. את סיפורו הוא פותח במילים ברורות "אותה השנה שבאה השמועה שנהרגו כל היהודים שהיו בעירי..." ובהמשך הסיפור – כמעט בנוסח "אל מלא רחמים": "רבבות אלפי ישראל שאין הצר שווה בנזק ציפורן של אחד מהם, נהרגו ונחנקו ונטבעו ונשרפו ונקברו חיים ובתוכם אחי ורעי קרובי וקרובותי..."

לסיפור רבדים רבים, אולם ניתן לקרוא את הסיפור כסיפורו של אדם המתמודד עם אבדן, עם קטסטרופה. מחד, קיים הקושי להכיל, לעמוד מול הידיעה הברורה על עוצמת הדברים ועובדת היותם, להתמודד עם סיוטים ומחשבות שלא עוזבות אותו, ועם רגשות אשם של מי ששרד, כשבמקביל מתמודדים עם השאלה כיצד אתה ששרדת מסוגל להמשיך, והרי חייבים להמשיך לחיות. בחזרתו של המספר מבית הכנסת באותו ליל שבועות הוא כותב: "באתי לביתי ובירכתי את אשתי ואת ילדיי בברכת החג ועמדתי משתומם שאני עושה את חגנו בביתי ובארצי עם אשתי וילדיי בזמן שרבבות אלפי ישראל נהרגו ונשחטו ונשרפו ונקברו חיים, ואותם שעדיין חיים תועים בשדות וביערות או טמונים במחילות עפר".

המספר בסיפור מדבר כאדם מאמין, אך גם אצלו מגיחים לפעמים שדים פנימיים, למשל כשהוא אומר במין אנדרסטייטמנט: "מחשבה גדולה הייתה לו לחי העולמים שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה וחיים, מכל מקום קצת קשה, שברא כנגדנו מיני בני אדם שנוטלים ממנו את חיינו בשביל שאנו שומרים את תורתו". קצת קשה.

אחד הדברים שנותנים לו את הכוח להמשיך נעוץ לדעתי בסיפור תולדותיה של שכונת תלפיות, המשולב בסיפור ולכאורה ללא קשר. כבר בפתיחת הסיפור הוא מציין: "דרתי בשכונה אחת משכונות ירושלים, בבית שבניתי לי אחר הפרעות של שנת תרפ"ט, שגימטריה שלה נצח ישראל". ההיסטוריה של השכונה ותיאור החיים הפורחים בה מועמדים כאן כאנטיתזה לתלאות הגלות, וכרמז למהלך הגדול משואה לתקומה.

דבר נוסף שמאפשר את המשך החיים, מוגדר אצלו כ"חסד": "חסד עשה הקב"ה עם ישראל שאפילו בזמן שזוכרים גדולתם ותפארתם של ימים שעברו אין הנפש יוצאת מחמת צער וגעגועים. הוא שאדם שכמותי מספר על ימים שעברו ואין נפשו יוצאת בדברו". היכולת להדחיק, אולי היינו קוראים לזה היום?

הסיפור השלישי המשולב בסיפור הוא סיפור התגלותו של רבי שלמה אבן גבירול בפניו תוך כדי אמירת פיוטיו. בכמה מקומות בסיפור מתאר עגנון את הקשר המיוחד שלו לאבן גבירול ואת היחס האישי והקונקרטי שלו לפיוטיו, בין השאר לפיוט "שחר אבקשך". את פיוט האזהרות קיבל על עצמו לומר בליל שבועות כילד קטן ומאז לא הייתה שנה שלא אֲמָרוֹ. ואולי בחר לספר דווקא על הפייטן הזה בגלל קורות חייו הייחודיים? שלמה אבן גבירול התייתם בגיל צעיר מאב ומאם, וסבל ממחלת עור ממאירה, שגרמה לו עינויים ומכאובים רבים. הוא היה עני מרוד וסבל גם מדוחק כלכלי. שירתו משקפת חיי מכאוב, חולי, דחקות כלכלית ובדידות, ואולם הכישורים יוצאי הדופן שניחן בהם, הביאוהו להיות יוצר גדול. עושר נפשו עולה ממכלול יצירתו השירית, המכילה הן ביטויים עזים לרגשות כאב, צער, תשוקה והתלהבות, הן ניתוח קר, ואפילו סרקסטי, ופלפלנות שכלתנית.

אולי עגנון, בניסיונו לתאר תהליך נפשי של אדם המתמודד עם אסון ועם אבדן בחייו, במודע או שלא במודע בוחר דווקא בו, במשורר שידע כ"כ הרבה סבל ואבדן? אולי בשירתו הוא מוצא הד לנבכי נפשו שלו?

 בשיח שנוצר בינו לבין הפייטן החל המספר להיזכר בפיוטים שנאמרו בבית הכנסת שהיה בעירו והחל בוכה. כשנשאל על כך הסביר שהוא בוכה על חורבן כל יהודי עירו. (ואני קוראת:) "ראה רבינו שלמה בצערי וביגוני ובשפלות רוחי... נתקרב אצלי עד שנמצאתי עומד סמוך וקרוב אצלו... הגבהתי עיני וראיתי שהוא מרחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שהזכיר את שם עירי. הבטתי וראיתי שחזר וריחש בשפתיו. ושמעתי שאמר 'אעשה לי סימן שלא אשכח את שמה'. נמס לבי ועמדתי מרעיד בסיבת הדבר שהזכיר את שם עירי ועוד משך לה חסד לעשות לו סימן שלא ישכח את שמה" ומה היה הסימן שעשה לו רבינו שלמה? "הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה שבו מתחלת באות אחת מאותיות שם עירי. וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש".

"סמרה שערת בשרי ונמס לבי ונתבטלתי ממציאותי והייתי כאילו איני. ואילולי זכר השיר הייתי ככל בני עירי אשר אבדו ואשר מתו בידי עם נבל ומנואץ אשר ניאצו את עמי מהיות עוד גוי. אך מחמת גבורת השיר נשמטה נפשי ממני. ואם נכחדה עירי מן העולם שמה קיים בשיר שעשה לה המשורר סימן לעירי. ואם איני זוכר את דברי השיר כי נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר, השיר מתנגן בשמי מעלה בשירי משוררי הקודש אשר יאהב השם"

מכאן כמובן לקוחה הפיסקה שציטטנו, אך חשוב לי לצטט עוד שורה: "ועתה אל מי אפנה ומי יגיד לי את דברי השיר..."

מה שעולה כאן בעוצמה הוא המאבק על הזיכרון, והחשש שאין כבר מי שיזכור. הוא חש שלשירה, כמייצגת את האות הכתובה, יש תפקיד חשוב במאבק הזה ומגייס לכך את רבי שלמה אבן גבירול. כדבריו על השאלה אם אכן התרחש המפגש או שמא יש כאן פנטזיה: "לא פה אל פה דיבר בי. מחשבה במחשבה נחקקה, מחשבת קדשו במחשבתי אני. וכל מילות הדיבור נתגלפו בסימנים של אותיות, והאותיות נתחברו למילים והמילים עשו את הדברים. הם הם הדברים שאני זוכר מילה במילה". למילים יש כוח מיסטי לשמור ולזכור.

האות הכתובה, השירה, ובמקרה שלנו – ספר התורה – מוצגת כאן כאוצֵרת, שומרת בתוכה את הזיכרון. אנחנו נסוף מן העולם, זיכרוננו שלנו מוגבל. האות הכתובה תישאר לעד.

 

 

הסיפור הזה (שאני חייבת תודה לבלהה בן אליהו שהכירה לי אותו במהלך קורס על עגנון) נגע ללבנו. בחרנו בו כמוטו להזמנה ולאירוע הזה, כי יש בו הרבה ממה שאנו חווים בחיי היום יום ובכל ההתכוננות הנפשית להכנסת ספר התורה. גם אנו מתמודדים עם אסון, מין שואה משפחתית שבה נותרנו מעט, המנסים להתמודד עם היכולת לקלוט את האַיִן, להבין שזה באמת קרה ואין חזרה. בכל אירוע ומפגש, שיש בו רצון לתעד ולזכור – צריך להזכיר לעצמנו שאין למי להראות.

גם אנו מתמודדים עם הצורך ההירואי להמשיך. צריך לחיות, לגדל ילדים בשמחה. צורך קיומי פשוט לשרוד בצורה מתקבלת על הדעת.

גם אנו מודים על החסד שנתן לנו הקב"ה להדחיק, ולא להתפוגג בכל פעם שנזכרים או מדברים על-, ואיכשהו, לא ברור איך – "אין הנפש יוצאת מחמת צער וגעגועים". ולפעמים כן.

 

הכנסת ספר התורה הזה עוררה ברבים וגם בנו התרגשות רבה. חשבנו שאולי בחלוף כמה שנים – 17 שנים ממותו של אבא, הפעם הראשונה שהתוודענו ארבעתנו – ארבעת האחים - למוות כ"כ קרוב, 7 שנים ממותו של מתניה, שהותיר אותנו שבורים והמומים ואת מאיר כנראה במיוחד, והזקין את אמא מהר מדי, נגיע גם אנחנו למצב של הסתכלות ממבט של שנים ואולי נצליח להפנים, לעכל ולעבד את האבדן. אך רצה הגורל / הקב"ה וכעת אנחנו עומדים שנה ורבע בסה"כ ממותו הפתאומי והכל כך לא נתפס של מאיר. אנחנו עדיין בתוך ההלם וחוסר היכולת להסתכל על הדברים ממרחק. עדיין לא קולטים שלא נראה אותו שנית, שלא נשמע יותר את ההתחכמויות שלו, שמתן ונויה לא יזכרו כלל את אבא ויגדלו עם חלל ענק בחיים ובלב.

וכֵּן, אני מרגישה שאני במאבק על הזיכרון. כשאדם נזכר בימי ילדותו ונערותו בבית אבא ואמא, במילים, בָּרֵיחות, בבדיחות - באופן אינסטינקטיבי מחפשים את מי שהיה אתנו שם. איטה ואני לא זקוקות להרבה כדי להזכיר נשכחות. אנחנו יכולות להשלים משפטים האחת של אחותה בלי הרבה מילים. גם כאן, יש לי הרגשה, כפי שקורה אולי במשפחות אחרות לבני שמונים-תשעים, שמהדור שלי כמעט שלא נשארו... אין כבר מי שיזכור? זה מחייב אותי לספר, להזכיר ולהנציח, אפילו לנתנאל ולילדים, לדור אשר לא ידע...

 

ואני מנסה לספר. על אבא שלי, איש ירושלים, שנולד וגדל בשכונת בית ישראל של היישוב הישן. חייו לא היו קלים וההתנסויות שעבר הותירו בו את רישומן. כשהיה בן 18 נהרג אביו, סבי מאיר שמעון ז"ל, במלחמת השחרור מפגז ירדני, ואבא שלי, בחור צעיר ובן בכור למשפחה בת 9 ילדים, נאלץ לעזוב הכול ולסייע בפרנסת המשפחה. וכך אני זוכרת אותו, אדם מופנם, אך רגיש מאוד למצוקות של אחרים. אדם שהאמת מדריכה אותו וכל זיוף או סטייה מהאמת המוחלטת צורמים לו. איש בעל מוסר עבודה גבוה שהשתדל לשלב בחייו גם שיעורי יהדות ולימוד תורה. אדם בעל השכלה כללית רחבה, אוטודידקט, שהרבה מאוד מהידע ומהאהבה לתנ"ך, לעברית ולניביה ולפיוטים ולשונם אני חבה לו. איש משפחה שיותר מכול ילדיו היו חשובים לו, וכשנולד אחי הקטן, מתניה ז"ל, ראינו בעינינו ויכולנו לחוות כמה אושר הוא חש בלידת ילדיו ובגידולם בגיל צעיר. הוא נפטר בעקבות סיבוך מניתוח לב בגיל 63.

על מתניה, שהיה בן זקונים אהוב. כולנו היינו בני עשרה כשהוא נולד: מאיר הצעיר שבינינו היה בן 10. ילד יפהפה עם פנים לבנות ושיער ועיניים כהים שהיה עבורנו מתנה של ממש. על מתניה שבגיל שלוש שר בקול עמוק של חזן: "האזינו מלכנו" מין חיבור של קריאת פרשת האזינו בבר המצווה של מאיר שחל באותה תקופה, עם השיר "אבינו מלכנו" שלמד בגן. שבגיל חמש נלחץ מזה שהמבוגרים שסביבו (והיו הרבה) צפו באדיקות בתכניות החדשות, ושאל – כשאהיה גדול גם אני אצטרך לראות חדשות? וכשהבין שכנראה כן, שאל בחשש: זה מעניין? והתחיל גם הוא לצפות אתנו בתשדירי ערב חדש ודומיהם.

על מתניה שבגיל 7 עלה עם כולנו מבני ברק לירושלים, ונכנס לחברה חדשה, חברי נפש שעד היום עומדים עמנו בקשר. על מתניה שבגיל שמונה וחצי הפך לדוד, והיה מין "אח-דוד" לאחייניו האהובים.

על מתניה שהפך למדריך נערץ בבני עקיבא לחניכיו בשבט "עוז" בסניף קריית משה, כשבאותה תקופה למד בישיבת "נתיב מאיר".

על מתניה שלמד במכינה הקדם צבאית בעצמונה בתקופה בה הגדיר לא אחת כ"המאושרת בחייו". כילד שגדל על מורשת הקרב של אחיו ששירת בימ"מ בחר ללכת לשירות קרבי. היה לחייל משקיע בסיירת צנחנים ולקצין מוערך בגדוד 890. מתניה היה אידיאליסט. נאמן לערכיו לאורך כל הדרך. ערכים של אהבת ארץ ישראל, נאמנות גדולה לאמת שלו, אחריות, מנהיגות ורגישות רבה. נאמן לכל אחד מבני המשפחה וקשור לכולם מאוד.

מתניה נפטר היום לפני שבע שנים לאחר שנפצע אנושות בתאונת ירי.

מתניה עמד להתארס עם חברתו מורן, ואז קרה האסון. לכן החלטנו להקדיש לזכרו חופה שחידשנו אותה היום, והיא תשמש בע"ה כגמ"ח חופות להשאלה.

 

על מאיר - קשה לי עדיין לדבר בלשון עבר. תמונתו, חיוכיו, בדיחותיו, רגישותו, התעצבנויותיו – חיות מדי בשבילי. אציין רק את יכולתו הנדירה לרכוש חברים בכל מקום שעבר בו ולשמר קשרים אלו. חבריו הטובים ביותר הם החברים מהעריסה ומגן הילדים. רק מהטיול בדרום אמריקה בגיל 23 חזר עם בערך מאתים חברים (וזו לא הגזמה). הוא שמר על קשר עם רבים מחבריו וכל אחד מהם הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו. הוא היה בעל חוש לשוני נדיר ולא הפסיק לייצר שנינויות וחידודי לשון. מדהים לשמוע את מתן הקטן שכבר שולף שנינויות מקוריות משלו.

אני לא יכולה לסיים בלי לומר תודה לכל כך הרבה אנשים שנמצאים אתנו תמיד ובעיקר בתקופה האחרונה. לכולכם אני רוצה להקדיש, כברכה ואיחול, שיר מאת אלי נצר שנקרא "לראש השנה".

 

לראש השנה  

תֵּן לָנוּ חַגִּים שְקֵטִים

כְּחיּוּכָיו שֶל תִּינוֹק.

 

תֵּן לָנוּ בְּכִיוֹת קְטַנּוֹת

בְּחֵיק הָאִשָּה הַנֶּאֱהֶבֶת.

 

תֵּן לָנוּ שִירֵי לֵב

הַנֶּאֱמָרִים בְּדֻּמִיַּת לַחַש.

 

תֵּן לָנוּ זְרוֹעוֹת כְּשָרָשִים

לַחֲבֹק אֶת הַקָּשֶה וְהַפּוֹצֵעַ.

 

תֵּן לָנוּ לֵילוֹת סְהוּרֵי תִּקְוָה

אֶל מוּל אֲדָמָה גְּדוֹלָה וְשוֹתֶקֶת.

 

עֲשֵׂה אֶת בֵּיתֵנוּ

מִשְכָּן לְנִגּוּנִים.

 

אַל תּוֹסִיף עוֹד לְגִזְעֵנוּ

טַבַּעַת יְגוֹנִים.