מאיר ומתניה

בן הזקונים של חיה ושמואל, אח לאיטה, שלומית ומאיר. נולד ביום י"ט בתשרי תש"ם (10.10.1979) בבני ברק, גדל והתבגר בירושלים, בשכונת קריית משה. "תינוק שמנמן בעל עור לבן-לבן, עיניים חומות-כהות וריסים ארוכים-ארוכים שבימיך הראשונים כתינוק רך הסתבכו זה בזה כשניסית לפקוח עת עיניך," כך, בערגה, מתארת את מתניה אחותו שלומית, וממשיכה: "ילד קטן עם גומות חן מדהימות ועם עיניים כהות ועמוקות שהיה בשבילנו מתנה של ממש".

כתינוק חדש שהגיע לבית של בני עשרה, הכניס מתניה למשפחה ממד נוסף של ילדות, שמחה וצחוק, והציף את הבית באור. לא קל היה לו לגדול בלי אחים קרובים בגיל – ואף היה קרוב יותר בגילו לאחייניו, שהראשון שבהם נולד כשהיה בן שמונה וחצי – ועם זאת עטוף היה באהבה רבה, ותמיד חיפש אפיקים להשיב אהבה וחום, ובמנה כפולה ומכופלת. כך גדל להיות ילד חייכן, חביב וחברותי, "שחקן" שאוהב את הבמה, והכול נשבו בקסמו.

חייו של מתניה היו חיים מלאי משמעות, הגם שנכונו לו שיעורים קשים ורגעים רבים של קושי ומכאוב. הוא חווה חוויות רבות, למד ובירר את הדרך שבה הוא רוצה ללכת, ודבק בעקרונותיו. אמונתו העזה בצדקת הדרך ובתורת השם, האופטימיות שבורך בה ואיתנותו הנפשית, סייעו להתחשלותו ואף העצימוה.

נער צעיר היה כשנפטר אביו לאחר מחלה קשה, וחודשיים לאחר מכן נהרג בן הדוד, סגן-אלוף מאיר מינץ, בקרב ברצועת עזה. "אבינו מת, ואתה – ילד זקונים קטן, מצאת עצמך בגיל ארבע-עשרה, לאחר תקופה לא קלה של מחלתו, מבוגר בעשר שנים לפחות, ומבטיח לעצמך, לאימא ולנו שאתה חזק ומתמודד", כתבה האחות איטה, "לא ביקשת שום הנחות..." אלא שגם אם כלפי חוץ הייתה התדמית שיצר מתניה של "מאצ'ו" – קשוח, מחוספס, לא בוכה, גם כשמאוד כואב – למעשה, בתוכו פנימה הסתתרה לה נפש רומנטית ורגישה. נזכרת שלומית: "דקות ארוכות היית עומד מול החלון בביתנו בבני ברק בלילות אמצע החודש ומביט בשקט בירח המלא העולה. נשמה רומנטית, הכרזנו עליך".

את חינוכו קנה מתניה בירושלים, בבית הספר הממלכתי-דתי "נועם" שבשכונת מגוריו, ובישיבת "בני עקיבא" "נתיב מאיר" שבשכונת בית וגן, שם סיים את חוק לימודיו. בצעירותו היה חניך בתנועות הנוער "אריאל" ו"בני עקיבא", וכבוגר הדריך בסניף "בני עקיבא" שבקריית משה. הרגישות לפרט ולפרטים והרצון לתמוך בזולת ולסייע היו מאבני היסוד של אישיותו, ותכונות אלו בלטו בעשייתו כמדריך, ובהמשך הדרך – כמפקד בצבא. מתניה השקיע מעל ומעבר – הן בהכנת הפעולות והן בחניכיו, הקפיד להעניק יחס אישי לכל אחד ואחד, ודגש מיוחד שם על החניכים ה"חלשים", שדאג לטפחם ולשלבם בקבוצה. "הוא נתן הרגשה של חבר", מעידים חניכיו, שגם לאחר שסיים להדריך המשיך לשמור עימם על קשר ולהתעניין בחייהם. 

אוהב שלום ורודף אמת היה מתניה, חף מזיופים ומהתפלפלויות. עוד כילד צעיר נראים באחד מציוריו אנשים מתפללים לשלום, וניכרת שימת הלב לפרטים הקטנים ביותר. אהבה גדולה הייתה בנפשו לארץ ישראל ולאדמתה, ובכל הזדמנות מצא זמן לטייל בשביליה. החיבור העמוק לשורשים התבטא גם באהבתו לשירים עבריים, שאפילו את הוותיקים שבהם הכיר על מנגינותיהם ומילותיהם. "בעיניי היית מין פלמ"חניק מאוחר," כתבה שלומית, "דינוזאור שנשאר שריד לתקופה אחרת. נשמה המתגעגעת לשיר העברי הישן, המתגעגעת לארץ ישראל של פעם, לשורשיות, לחיבור הפשוט עם האדמה". לא ייפלא אפוא כי בתום לימודיו התיכוניים בחר מתניה להמשיך למכינה הקדם-צבאית "עֹצֶם" שבעצמונה.                                                          

קרא עוד