מאיר - דברים לזכרו
שלומית, הספד לשלושים
שני אלונים
נתן יונתן
פעם על גדות הוואדי
שני אלונים בסלע
שני אלונים ידעתי
שם במורד הוואדי.
את האחד הרעם
פעם הכה צמרת.
גזע אחיו קרוע
באו בו אש ורוח.
שיריו של נתן יונתן ידועים ככתובת לכל אלו שחשים את הכאב אך מחפשים את המילים לשכול, יתמות ואבדן. את השיר הזה הקדיש נתן יונתן לאמנון, חברו של ליאור בנו שנהרג במלחמת יום הכיפורים. אולם הוא כתב אותו הרבה לפני שחווה את השכול באופן אישי. בקרב רבים השיר פורש בדיעבד כאילו נכתב בעקבות נפילת ליאור.
קיץ שילח שיניים
מי הגשמים הולכים הם.
אך הם עומדים השניים,
שני אלונים אחים הם.
תם הסיפור איננו.
מי כאלון יתננו.
שני אלונים ידעתי
שם במורד הואדי.
קרולינה
באנו לפה כולנו כדי להעלות את זכרו של מאיר. אני בחרתי לעשות זאת בצורה לא שגרתית. תסלחו לי על החוצפה, אבל אני אדבר היום על עצמי.
כפי שכולם יודעים, לא נולדתי יהודיה. ההרפתקה עם ישראל התחילה בשבילי רק בגיל 16, כשעם קבוצה של נוער פולני וישראלי באתי לישראל בפעם הראשונה. כשחזרתי הביתה, הבנתי שאני מאוהבת. מאוהבת באנשים, מאוהבת בשפה, בארץ, וביהדות כמובן.
התחלתי ללמוד עברית ויסודות היהדות בקהילה היהודית בוורשה. מילאתי את המדפים בחדר שלי בספרים רק בנושא אחד. השתתפתי בפעילויות הקשורות ליהודים ולישראלים בוורשה ובפולין. ביקרתי בישראל כמה פעמים, שמרתי על קשר עם החברים שלי מחיפה.
חלפו שנים, התחלתי לעבוד, ויום אחד הלכתי למשרד הנסיעות של משפחתי, לבחורה שמחלקת עבודה למדריכים. באופן אקראי הצבעתי על תאריך ונרשמתי להדריך קבוצה מישראל.
צחי
שנה, שנה אחת שלמה חלפה לה מאז אותה שיחת טלפון ארורה מאיטה: "מאיר נעלם"...
עוד בדרך לביתך בירושלים הייתה הרגשה שהנורא מכול קרה.
מאיר, אח שלי (זה מזכיר לי את ההספד שלך על מתניה...), הייתי רוצה לספר לך ולהעביר אליך את התחושות ואת ההתרחשויות מאז עזבת אותנו במפתיע, אבל כך היינו נשארים כולנו לעמוד שעות, ואולי אף ימים.
אין יום, אין שעה, ואפילו דקה לפעמים, שאני לא מוטרד ממך ומחסרונך. ראית אותי על ההר כאן עשרות פעמים השנה, ואתה יודע בוודאי כמה אתה חסר לי. איבדתי בחיי אנשים קרובים, חברים, חיילים, וכמובן את מתניה, אבל באובדנך יש משהו אחר. משהו שמשאיר חלל באמצע הבטן. היום אני מתחבר יותר לתחושות שניסית להעביר לי בכל פעם בעניין מתניה. רק היום אני מבין, שכדור אחד הרג לי שני אחים.
יוסף אברמסון
בצער רב קראתי בחוצות שכונת קריית משה את מודעת האבל על פטירתו של מאיר ז"ל. חבר היה לספסל הלימודים בישיבה התיכונית בשעלבים ואחר כך בישיבת מרכז הרב.
אציין שתי דוגמאות לדמותו המאירה:
-
לקראת סיום השירות הצבאי שלי בהנדסה קרבית ביקשתי להתגייס ליחידת החבלה ב ימ"מ. התייעצתי עם מאיר, לוחם ביחידה. מספר קשיים עמדו בדרך, אולם להפתעתי ולשמחתי מאיר עודד אותי להמשיך קדימה. "יש סיכוי שתתקבל", אמר, "אתן המלצות". לבסוף, משיקולים אישיים לא פניתי למסלול אולם הארת פניו השאירה עלי רושם עז.
-
בהלוויה של אחיו מתניה ז"ל בהר הרצל באו אנשים רבים. השעה קשה, הטרגדיה הפתאומית מזעזעת. כשבאתי לנחם את מאיר בתום ההלוויה הסתפקתי כיצד יגיב, שכן עברו כבר מספר שנים מאז דיברנו. הופתעתי כשמצא בזמן סוער זה לומר לי: "יוסי תודה".
דוגמאות אלו משתלבות יפה בדברי הראי"ה קוק זצ"ל: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים" (מגד ירחים). נשמתו של מאיר ז"ל הייתה מאירה גם במצבים "עוטי ערפל".
יהי רצון שדמותו המאירה תיזכר ותמשיך להאיר למשפחתו ולעם ישראל.
יהי זכרו ברוך.
רפאל וסרטייל, שכן
למשפחת צנוירט היקרה מאוד,
אבקש לשתף אתכם מעט מרחשי לבי מאז קיבלתי הבשורה המרה על הילקחו של מאיר, שכננו היקר. את מאיר הכרנו כילדים קטנים. חביבות עדינה הייתה בו ושמחת חיים שקטה. פניו היו קורנות תמיד וממעט היה בדיבור.
לימים כשלמדנו בשעלבים – הייתה לנו שיחה משותפת על "מעללי הישיבה". הוא שיתף אותנו בחוויות שעבר בשנות הישיבה – הטובות והטובות פחות – לא פעם סיפר על ה"קונצים" שעשה יחד עם חברו הטוב, חגי לובר. בתקופת שירותו בימ"מ היה מספר בהתלוצצות כי עבר מהרב יעקב צור, ראש ישיבת שעלבים, ליעקב צור, הממונה הראשי שלו בימ"מ. כשהיינו מדברים עם מאיר, הרגשנו שיש לנו הזכות והכבוד לדבר עם איש ימ"מ, ותמיד התפארנו בזכות זו, ואף היינו מספרים בהערצה מסיפורי תרגיליו המופתיים (מה שיכול היה לשתף) לחברנו שהיו נותרים פעורי פה.