הספד לשלושים
הספד למאיר – לשלושים
שני אלונים
נתן יונתן
פעם על גדות הוואדי
שני אלונים בסלע
שני אלונים ידעתי
שם במורד הוואדי.
את האחד הרעם
פעם הכה צמרת.
גזע אחיו קרוע
באו בו אש ורוח.
קיץ שילח שיניים
מי הגשמים הולכים הם.
אך עוד עומדים השניים,
שני אלונים אחים הם.
תם הסיפור איננו.
מי כאלון יתננו.
שני אלונים ידעתי
שם במורד הוואדי.
שיריו של נתן יונתן ידועים ככתובת לכל אלו שחשים את הכאב אך מחפשים את המילים לשכול, יתמות ואבדן. את השיר הזה הקדיש נתן יונתן לאמנון, חברו של ליאור בנו שנהרג במלחמת יום הכיפורים. אולם הוא כתב אותו הרבה לפני שחווה את השכול באופן אישי. בקרב רבים השיר פורש בדיעבד כאילו נכתב בעקבות נפילת ליאור.
יש אנשים שתחושת האבדן וביטויֶיהָ מצויים אצלם עוד לפני שקרה אסון. זה נמצא בקוד הגנטי שלהם. איזו חוויית חיים בסיסית של אדם שחי בצל המוות.
כל מי שהכיר את מאיר הכיר אצלו גם את החוויה המתמשכת של החיים עם הכאב. אולי זה התחיל עם הכאב שנשא אבא שלנו בלבו על מות אביו וחלחל אלינו, המשיך עם מותו והתחזק עם המוות הכל כך כואב של מתניה.
מאיר עם הרגישות שלו וההליכה עד הסוף עם כל דבר, לא ידע להציב גבולות גם לכאב.
בדיוק לפני עשר שנים יצאנו ארבעתנו לארוחת ערב לפני הגיוס של מתניה. שתי אחיות, שני אחים. יפים, חסונים. "אלה האחים שלי"... היו דאגה וחשש באוויר, אך גם הרבה תקווה וגאווה.
פעם על גדות הוואדי, על גדות נהר החיים הזורם והלא ברור הזה, עמדו שני אלונים. חסונים, יפי צמרת, מבטיחי צל ועתיד.
כשהכה הרעם, כאבנו. התאבלנו, אך בחריקת שיניים ניסינו להיאחז בחיים. התחתנו, ילדנו. חשבנו שאולי, אולי יכול להיות אחרת.
אך גזע אחיו קרוע. יחד עם הרבה מן הטוב שהושפע בשנים אלו, באו בו אש ורוח ועשו בו שַמות. הכאב שאינו מתפוגג, הגעגוע הבלתי נגמר. אולי הם שעשו את שלהם והכריעו אותך, מאיר אחי?
אלבום של תמונות, חוויות וזיכרונות מסתובב בראשי בחודש האחרון. חוויות ילדות, נעורים, בגרות. עולם שלם של אסוציאציות משותפות, בדיחות שרק אנחנו מבינים, שירים שמתנגנים בראש ורק אתה יכול להמשיך את השורה הבאה, השבת ההיא שבה ניסינו אתה ואני ללמד את איטה את המנגינה המדויקת של "כל העצים לבשו ירוק אני לבשתי ג'ינס וכובע" ולא הצלחנו. חידות ההיגיון ומשחקי המילים שכל כך אהבנו "רוצה דג, נסיכה" או "קיבלת חלה, מתוקה?". האחריות שחשת למשפחה, שאולי גם היא יצרה אצלך לחצים.
ותחושת חוסר האמון. "תם הסיפור, איננו?"
לפני כמה שנים נתקלנו ליד ביתנו בשכונת קטמון בגזע עץ כרות. משתאים צפינו בו לאורך כמה חודשים איך מתוך הגדם צימח העץ ענף קטן חדש ועוד אחד, ועם הזמן שיקם את עצמו.
אולי באילנות האלה, באלונים האלה, בצמיחתם המופלאה וביכולתם להכות שורש מול רוח ותהום, טמון גם סוד חיינו.
מאיר, השארת כאן נצר, משפחה, זיכרון חי.
קרולינה היקרה לנו מאוד, מתן ונויה המתוקים.
אני מבטיחה לך שנעשה הכול למענם.
נעזור ככל הניתן כדי שיצליחו להשתקם ולבנות את עצמם מחדש, להצמיח ענפים חדשים ולהאריך שורשים, כאן, בארץ הזאת.
ואתה, שנמצא עכשיו אולי במקום שכולו טוב,
ונפגש פגישה מחודשת עם אבא ועם מתניה – עשה גם אתה למעננו.
התפלל עלינו לפני ריבון עולם שיהיו לנו הכוחות להתמודד עם המציאות הנוראה הזו,
לעמוד מול הרוחות והתהום,
להצמיח ענפים חדשים, לחזק את הקיימים ולהכות שורש.
