במלאת שנה לפטירתו של מאיר אחי / צחי אביעזר
שנה, שנה אחת שלמה חלפה לה מאז אותה שיחת טלפון ארורה מאיטה: "מאיר נעלם"...
עוד בדרך לביתך בירושלים הייתה הרגשה שהנורא מכול קרה.
מאיר, אח שלי (זה מזכיר לי את ההספד שלך על מתניה...), הייתי רוצה לספר לך ולהעביר אליך את התחושות ואת ההתרחשויות מאז עזבת אותנו במפתיע, אבל כך היינו נשארים כולנו לעמוד שעות, ואולי אף ימים.
אין יום, אין שעה, ואפילו דקה לפעמים, שאני לא מוטרד ממך ומחסרונך. ראית אותי על ההר כאן עשרות פעמים השנה, ואתה יודע בוודאי כמה אתה חסר לי. איבדתי בחיי אנשים קרובים, חברים, חיילים, וכמובן את מתניה, אבל באובדנך יש משהו אחר. משהו שמשאיר חלל באמצע הבטן. היום אני מתחבר יותר לתחושות שניסית להעביר לי בכל פעם בעניין מתניה. רק היום אני מבין, שכדור אחד הרג לי שני אחים.
מאיר, בתחושת החיסרון שלנו על אדם קרוב יש משהו נורא אגואיסטי. גם בחסרון שלך אני מגלה שחלק גדול מהקושי נובע מכך שהילדות שלי מתה ביחד איתך. אפילו בדברים הפשוטים לכאורה הכול נראה אחרת. רֹני הולכת לעזרא, ואין מי שישמח איתה ואיתי וילמד אותה את שמות כל הקבוצות ואת ההמנון שרק אתה בזיכרונך המופלא היית זוכר. בצעדת שבת הארגון שלה, לא ראיתי כלום. ראיתי רק אותנו עם התופים צועדים ברבי עקיבא לכל אורכו.
כל זיכרונות העבר מ"סגולה", מ"עזרא", מהצבא ומהתקופה הנהדרת בירושלים, בדירה של יונתן, מתו ביחד איתך, אח שלי.
נני דיבר בהלוויה על כך שהיית גב. גם לי הגב הזה חסר מאוד. מה שעוד אני מבין רק עכשיו, זה שהיית גב לכולם, אבל לא נתת לנו לתמוך בך בשום צורה. התעניינת בכל הצרות שלי, אבל לא סיפרת לי דבר שיכול היה לחשוף איזו בעיה או משהו שייראה כאילו "הכביסה" יוצאת החוצה.
צר לי, מאיר, על כך שאף פעם לא הבהרתי לך כמה אתה חשוב עבורי, וכמה אני מעריך, ובמקומות מסוימים אף מעריץ אותך. כשהלכנו להיפרד ממך בצריפין, איטה החליטה שכדאי לקרוא את פרק ט"ו בתהלים לעילוי נשמתך, ומאז אין פעם שאני לא מהרהר האם דוד המלך התכוון אליך בפרק הזה:
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנו לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ.
תשמח ודאי לשמוע שהקשר עם אימא והאחיות שלי (כן, ככה אני קורא להן מאז מותך...) נהיה חזק יותר ואמיץ יותר. אתה יודע שהן תמיד הרגישו אותי בן בית, והיום רֹני, מתניה וינון מצפים לכל ביקור אצל "סבתא חיה" או לביקור באלון שבות לאכול מרק כתום של איטה. בביקור האחרון שלנו אצל אימא, בחנוכה האחרון, כל כך התענגנו כולנו על האירוח המופלא שלה, ועל המתנות ותשומת הלב לכל ילד וילד, אבל אתה לא היית שם, וזה בהחלט הרחיב את החלל באמצע הבטן. קשה להאמין שרק בחנוכה האחרון שלפני מותך, כשהיית בפולין ואנחנו חגגנו ערב שלם עם שלומית ועם אימא, כל כך שמחת לדעת שיש מישהו שבא לבקר אותה. לא ראיתי מעודי אדם שכיבד את הוריו ודאג להם במסירות רבה כל כך. לאימא אתה חסר, מכיוון שהיית גם הגב שלה, המשענת ברגעים הקשים של האבל המתמשך על מתניה. בשיחות הארוכות שהיו לי השנה עם אימא עולה תמיד האמירה שהיא מרגישה כמו "רשע בגיהינום". ואני, מאיר, מנסה לנחם,לחבק, ולא לומר דברים שבלוניים, כמו: "יהיה בסדר", "תהיי חזקה" ושאר מילות תנחומים שלא סבלת. בכל ביקור אצלה עולות מול עיני מילות השיר של אסתר שמיר:
איך לנחם אם בתוך כאבה?
מה אומרים למי שאור חייו נגמר,
מה אומרים למי שעולמו נשבר?
איך לנחם גם כשאין בי נחמה?
רוצה לומר מילה טובה, לא יודע מה.
איך להרגיע את מה שלא ניתן,
כשהדמעות זולגות מי יעצור אותן?
כן, מאיר, אני יודע שזה מאכזב מבחינתך, אבל גם אני כבר לא שולט בדמעות שלי ולא מסוגל להיות חזק, כפי שהיית מצפה. המוות שלך זה לא משהו של מה בכך, והגעגועים הם אין סופיים. אבל יש לי נחמה אצל בורא עולם. כל עניין המוות הזה חיזק אצלי את האמונה, למרות שאין מי שיבדוק אם יש לי ציצית או אם הנחתי תפילין הבוקר, כפי שנהגת לעשות בכל פגישה שלנו, ספק בציניות המפורסמת שלך וספק בגלל הדוסיות שהייתה חבויה בך מבלי שתודה בה בריש גלי. בחתונה שלך דיברת על י"ז בתמוז כמשל לפטירתו של אביך ע"ה, כתחילתו של תהליך החורבן, ואת יום פטירתו של מתניה ז"ל השווית לתשעה באב. ואני מקביל, אם כך, את מותך ליום הכיפורים הפרטי שלי ומנסה להיות טוב יותר בעיני אלוקים ואדם.
תשמח בוודאי לשמוע שקרולינה מקבלת כל העת חיבוק גדול מהחברים. אנחנו החברים מנסים להיות לה לעזר עד כמה שניתן, אבל את עיקר העבודה קרולינה עושה לבד בעזרת המשפחה המדהימה שלך. משפחת צנוירט/מוניץ/ אלטשולר לענפיה מוכיחה לך יום יום ושעה שעה שיש לך בהחלט על מי לסמוך.
רק אמש התבשרנו על כך שנילי נושאת בן שייוולד, בעזרת השם, בחודש סיוון הקרב ובא. מאיר, אל תדאג, לא אקרא לו בשמך, כי כך סיכמנו מזמן. אבל אני מקווה שאוכל לקרוא לו בשם שסיפרתי לך עליו ממש לפני מותך, וכל כך אהבת ושמחת בו.
אסיים בפסוק מספר ישעיהו שנוגע בי היום יותר מכול: "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים".
אוהב, מתגעגע.
צחי, אחיך
