מאיר ומתניה

באנו לפה כולנו כדי להעלות את זכרו של מאיר. אני בחרתי לעשות זאת בצורה לא שגרתית. תסלחו לי על החוצפה, אבל אני אדבר היום על עצמי.

כפי שכולם יודעים, לא נולדתי יהודיה. ההרפתקה עם ישראל התחילה בשבילי רק בגיל 16, כשעם קבוצה של נוער פולני וישראלי באתי לישראל בפעם הראשונה. כשחזרתי הביתה, הבנתי שאני מאוהבת. מאוהבת באנשים, מאוהבת בשפה, בארץ, וביהדות כמובן.

התחלתי ללמוד עברית ויסודות היהדות בקהילה היהודית בוורשה. מילאתי את המדפים בחדר שלי בספרים רק בנושא אחד. השתתפתי בפעילויות הקשורות ליהודים ולישראלים בוורשה ובפולין. ביקרתי בישראל כמה פעמים, שמרתי על קשר עם החברים שלי מחיפה.

חלפו שנים, התחלתי לעבוד, ויום אחד הלכתי למשרד הנסיעות של משפחתי, לבחורה שמחלקת עבודה למדריכים. באופן אקראי הצבעתי על תאריך ונרשמתי להדריך קבוצה מישראל.

באותה נסיעה הכרתי את מאיר. בחור מרשים, מקסים, מבריק, עם חיוך כובש... ישבנו אחד ליד השנייה באוטובוס, דיברנו שבוע ואז ידעתי שאני שוב מאוהבת ... הפעם בו. אבל היה ברור שאין לנו דרך להמשיך. באנו מארצות שונות, מדתות שונות... אבל מאיר, כמו שכולנו הכרנו אותו, עקשן, מקבל מה שהוא רוצה, חוצפן – לא התייאש. כבר ביום השלישי של הנסיעה אמר "תעזבי את הכול ובואי איתי לישראל". וככה עם הרפתקאות גדולות, עזבתי את הכול ובאתי לישראל... "לכתך אחרי במדבר..." כתוב על ההזמנה לחתונה שלנו. עזבתי את הבית שלי, את המשפחה, את החברים, עבודה, תרבות ודת בשביל להיות עם הבן אדם המיוחד שמאיר היה....

אבל העקשנות של מאיר לא הסתיימה בלשכנע אותי לבוא לארץ. הוא החליט להפוך אותי לישראלית. לא נתן לי לראות טלוויזיה בלי שהוא יעמוד ליד המסך ויתרגם לי כל מילה. אחרי שלושה ימים שנאתי לראות את החדשות. מאיר הסביר לי על המצב בארץ הכיר לי כל דמות פוליטית, כל איש ציבור ותרבות. כל שיר ברדיו עלה לי שעה של הסברים על משמעות המילים בעברית גבוהה, על הזמר, על הסופר ועל המלחין. (ועל זה שהשיר הזה שרה כמה שנים אחרי חוה אלברשטיין, והוא נשמע יותר טוב אז נלך עכשיו  לחנות ונקנה את הדיסק שלה, כי מה זאת אומרת שאת עדיין לא מכירה של חוה אלברשטיין...)

מאיר הכיר לי את התרבות הישראלית, את החברה הישראלית. לימד אותי לדבר ולהתנהג עם ישראלים, אפילו איך להתלבש (ובכל זאת הצלחתי להלביש אותו בחליפה לחתונה שלנו). שנים של עבודה קשה של מאיר אכן הניבו פירות. היום אני מסוגלת לפתור תשבץ או לראות "ארץ נהדרת" ולהבין לא רק עברית, אלא גם את ההווי הישראלי . 

מאירק'ה לימד אותי כמובן גם עברית. כל יום, כל שיחה, כל סרט, עד יום מותו, היו הזדמנות ללמד אותי שפה. לא ויתר לי על שום טעות: חמישה שקלים, לא חמש שקל, פמוטות, לא פמוטים...

ומה שהכי חשוב, מאיר שלי לימד אותי להיות ישראלית ויהודיה, למרות המורכבות שהייתה לו עצמו בנושא זה. אולפן הגיור שלמדתי בו  לא הצליח להעביר אפילו אחוז של ידע ושל אהבה ליהדות ולארץ ישראל ממה שמאיר הכניס לדמי.

כשלימד אותי לא פספס אפילו פרט קטן מהלכה, מתפילה, מאות פעמים פתח תנ"ך או גמרא כדי להסביר לי מאיפה בא זה או למה זה ככה ולא אחרת. מבריק ובעל ידע, ידע תשובה כמעט לכל שאלה, ואם לא – חיפש אותה עד שמצא. אבל יותר מהסברים יבשים של מאיר, החיים איתו לימדו אותי את השיעור העוצמתי ביותר ביהדות.

הייתה לי זכות להתקבל באהבה למשפחה היוצאת דופן וחמה שלו. ההתקרבות בחיי היומיום למשפחתו גרמה לי לזה שהיהדות נכנסה לי לחיים באופן טבעי ונעים. אני בטוחה שזו לא רק הטבילה שהפכה אותי ליהודיה, אלא גם החוויות המקסימות ולפעמים גם כואבות, שעברתי פה עם האנשים המיוחדים האלה. חתונות, בריתות, חגים ביחד, וגם לצערנו, שבעות ולוויות.

עבר זמן, התחתנו, נולדו לנו שני ילדים מקסימים, ואחרי כל ההשקעה של מאיר בלייצר ישראלית חדשה, עדיין איפהשהו עמוק בפנים הייתי קרועה. בישראל התגעגעתי לפולין ובפולין לישראל. ואז מאיר המתוק שלי נפטר ועזב אותנו בוכים ומתגעגעים. ההתחלה בלי מאיר הייתה מאוד קשה. נראה שרק הילדים שהשאיר לי במתנה הצליחו להחזיר לי חלק משמחת החיים. אבל הזמן חלף, וזכיתי להבין לפחות חלק מהתכנית שתכננו לי למעלה. מאיר, עם מותו, בכלל לא הפסיק להיות מורה שלי...

המוות של מאיר שינה את חיי לרע, אבל בהמון דברים גם לטוב. אני לא קרועה יותר. יודעת שהמקום שלי הוא בישראל (לפני כמה זמן חזרתי מטיול קסום בשווייץ וכשנחתנו בארץ נאנחתי בהקלה). אין לי ארץ אחרת, כן?         

המשפחה שלו היא המשפחה שלי. קיבלתי גם בירושה חברים שלא חלמתי שאני אזכה בכאלו בחיי.

ברור לי שהילדים שלי יגדלו כיהודים. ואם אני אתחתן שוב, בן הזוג שלי יהיה יהודי. מתן ידע לקרוא בתורה יפה לפחות כמו אבא שלו, ושניהם, עם נויה, ישרתו בצבא (אם אני אחתום...).

... אבל עכשיו, כמה שקשה להיות בלעדיו והגעגועים גורמים מחנק כבד בגרון, דווקא עכשיו אני מבינה. אני מרגישה שאלוהים החליט כך לא סתם. הדרך שלי להבין זאת הייתה ארוכה, מלאת תחנות רבות, שיחות, ספרים ועוד. אבל כל זה העמיק את האמונה שלי שזה היה צריך לקרות, שהייתי צריכה לבוא לישראל ולהישאר בה. כמו שכתוב במגילת רות "ויקר מקרֶהָ" , גם אני מאמינה שלא סתם הצבעתי על תאריך הנסיעה של הקבוצה הישראלית שבה הכרתי את מאיר, ובסוף לא סתם מאיר מת באמצע החיים. התכנון הוא מלמעלה וזה מה שנותן לי כוח להתמודד עם הכאב שקורע את לבי. וכמו שמאיר פעם לימד אותי, עכשיו אני באמת מבינה למה אומרים את המילים "יתגדל ויתקדש" ברגע הכי קשה וכואב, כשקוברים את יקירינו.

מאיר שלי, חמודי, כמו שקראתי לו, שינה אותי. הוסיף כל כך הרבה שמחה לחיי, נתן לי במתנה שני ילדים נפלאים, מילא אותי בחוויות, לימד אותי, טיפל בי, אהב אותי עם כל הלב שלו. נתן לי את כל כולו ... לא יודעת אם אפשר לקבל יותר ממה שקיבלתי מאהובי, לא יודעת אם יש בעולם בן אדם שאוכל לאהוב כל כך.

אבל אני יודעת שמאיר רואה אותנו, שהוא גאה בילדים שלו שגדלים כל כך מהר ויפה ושהוא גאה בי שנשארתי והפכתי לישראלית.

חמודי, אהובי לנצח, תודה.

אני אוהבת אותך.

קרולינה