מאיר ומתניה

מתניה. ילד זקונים קטן. כשנולדת התווכחנו, האחים הגדולים, עם אבא על השם. אבא אמר שכשילד נולד יש לאבא רוח הקודש לגבי השם והתעקש על השם מתניה. מתנת-אל. על מתנה אומרים תודה, וכשהיא נלקחת – הרי אי אפשר לבוא בטענות, כי הרי זו מתנה.

מתניה קטן שלנו, אושר גדול ואור מילאת את הבית. במידה מסוימת החל הבית לחיות סביבך. אבינו מת, ואתה - ילד זקונים קטן - מצאת את עצמך בגיל ארבע עשרה לאחר תקופה לא קלה של מחלתו מבוגר בעשר שנים לפחות, ומבטיח לעצמך, לאמא ולנו שאתה גדול, חזק ומתמודד.

לא ביקשת שום הנחות, וכשהזמינה אותך קצינת ת"ש לפני השירות כדי לברר האם כיתום אתה מבקש לשרת קל"ב או תמיכה נוספת, שאלת אותה: "ביקשתי משהו?" ודרשת רק שיתייחסו אליך כאל חייל רגיל.

ברוח הדברים שספגת בשנה וחצי בעצמונה רצית לתת ולעשות משהו חשוב ומשמעותי. תנצ'ו, אידיאליסט תמים שכמותך, שום שיקול של כדאיות או חומרנות לא נכנס למערכת השיקולים שלך. היית גאה להיות "פראייר", ישר עד הסוף ולא מוכן "לעגל פינות". לא תמיד היה קל לחבר'ה שסבבו אותך עם היושר המוחלט הזה, אך תמיד ידעו שאפשר לסמוך עליך – עד הסוף...

כשהגעת לסיירת, צחקו עליך שאתה "סבא" – קצת כבד כזה, ואוהב שירי ארץ ישראל של פעם, שירים של געגוע...

הבנת אותם. מה יכולים ילדים בני 18-19 שחיו חיים בטוחים ומוגנים להבין בגעגוע? אולי עכשיו הם מבינים יותר.

מה קורה עכשיו, מתניה? האם נגמר הגעגוע?

האם בפמליית קבלת הפנים שם למעלה קיבלת חיבוק אמיץ מאבא?

האם נישאת על כפיהם של ידידיה ואבשי, ופיני וחגי, וארז ונסים, ואייל ויעל, ודניאל?

האם מקבלים שם באופן מיוחד אנשים שכל חייהם היו נתינה גדולה?

שם בוודאי נגמר הפער המסוים שהרגשת בין האידיאל למימוש המעשי שלו בעולם הזה.

 

כשישבנו בבית החולים עם חבריך הדואבים והחרדים שעברו כל כך הרבה בשנים האחרונות, פניתי לריבונו של עולם – דיברתי איתו, התחננתי, לא הצלחתי. אבל אני מבקשת עכשיו: אנא, לא הצלחנו לעצור את מידת הדין. תן לנו את הכוח להתמודד עם התוצאות והיה אתנו. אנא, אל תרחק, כפי שמבקשת זלדה בשירה:

הַמְנַחֲמִים בָּאִים אֶל הֶחָצֵר

הַחִיצוֹנָה

עוֹמְדִים עַל יָד הַשַּעַר

אֲשֶר פָּנָיו אֶל גֵּיא צַלְמָוֶת

וְאֵימָתוֹ סָבִיב סָבִיב.

עֲמִידָה עַל יָד הַשַּער כָּל יְכָלְתָּם

שֶׁל מְנַחֲמִים לָשֵׂאת.

גַּם נַפְשִׁי בְּמֶרְחַק פַּרְסָאוֹת

מִן הָאֲנִי שֶׁל הַבּוֹכֶה. גְּזֵרָה הִיא.

יוֹצֵר לֵילוֹת וָרוּחַ

הֲלֹא נֶגְדְּךָ בְּכִי אָיֹם זֶה,

אַל תִּרְחַק –

אַל יַעַמְדוּ כְּחַיִץ

מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר

בֵּינְךָ וּבֵין אִיּוֹב.

 

עזור לנו, לחברים מהשבט, לעצמונאים ולכל אוהביך...

תודה לרב רפי, לאלישע ולשאר אנשי המכינה בעצמונה, על כל הטוב שהענקתם למתניה.

לחגי ויסברוד, שהיה לו מורה דרך ומפקד נערץ. לאמיר, שליווה אותו מתחילת הגיוס והאמין בו.

ומעל הכל – למורן, על האושר שהענקת לו בחודשים האחרונים – תודה.

 

אני יודעת כי במקום שבו אתה נמצא תעשה כמיטב יכולתך לשנות את רוע הגזרה ולהעביר את מידת הדין מעל הארץ הטובה הזאת.

 

היה שלום, אח קטן

נוח בשלום, חמודי.