מאיר ומתניה

"אחי, מה קורה?" כך פתחתי את שיחות הטלפון הכמעט יומיות שלנו. מה שלא הספקתי לספר לך זה שבשנה האחרונה הבחנתי שגם אתה קורא לי ככה "אחי". איזה צליל נפלא יש למילה הזאת כשלא מצטרף אליה הביטוי ז"ל – זכרונו לברכה. "אחי". אך הצליל היפה ביותר נשמע כשאתה אמרת זאת. אחי, רק אחי... לו רק יכולתי להמשיך ולומר זאת 23 וחצי שנים נוספות.

רק אתמול מורן סיפרה לנו שעכשיו בדיוק הייתם אמורים להיות בדרככם חזרה מצפת אחרי סופשבוע עם הוריה, ולאחר שהודעתם הערב על כוונתכם להינשא. בשעה זאת בערך הייתם מגיעים גם אל אמא ומבשרים גם לה את הבשורה הכל-כל משמחת. וכאילו לא די בכך הייתם אמורים לקנח מחר בחתונת הזוג הראשון ששידכת, איך אומרים, בפקודה!

אחי היקר! שני אנשים נאבקים בתוכי ושולחים לנשמתי רגשות שמתערבבים להם בסחרור פראי, ולא נותנים, וכנראה גם לא יתנו לי מנוח לעולם. רגע אחד עולים וצפים רגשות האחריות והאשמה, על כך שכיוונתי אותך לאותה דרך בה בחרת ללכת. במשך כל שנותיך בתיכון ראית לנגד עיניך אח ששירת באותה תקופה כלוחם ימ"מ  והמשיך בדרך דומה גם אחר כך. אני יודע שהייתי עבורך מורה ויועץ, אך גם דמות של אח גדול, וקצת גם אבא, שבאופן טבעי, אך ללא סיבה מוצדקת - הערצת.

ביקשת ממני שניפגש ונתאמן בירי באקדח, כי לקראת היציאה ללימודים באקדמיה בגלילות אתה רוצה לקנות, וכמובן שאלת אותי איזה אקדח לקנות. הראיתי לך איך לתפעל את הנשק ולמדת כמובן מהר. אותה מצוינות ששאפת אליה גרמה לך לרצות להתאמן בנשק עוד ועוד.

אך בדיוק בנקודה זאת גלי האשמה שוככים, וגואים רגשות הגאוה. הגאוה על שיצאת כמו שיצאת. על היושר, על האמת, על האידיאלים וגם על השאיפה למצוינות; על החכמה ועל טוב הלב. על שיצאת פשוט... גבר. לא אחד שמדבר הרבה, אך עם נוכחות עצומה. פשוט מנהיג. בדיוק כמו שחינכו אותך בעצמונה, הרב רפי ואלישע, ואלי, וכל החבר'ה האדירים שכבר השתתפו אינספור פעמים באירועים מצערים כאלה. כי הטובים תמיד הולכים ראשונים, ובעצמונה – כולם הרי טובים...

אני זוכר שבאתי להביא לך צ'ופרים בקורס צלפי טרור ופגשתי אותך כששמרת עם חבר לצוות בש"ג. שאלתי למה אתם עומדים, ואמרתם לי שאלה ההוראות: רק חמש דקות בשעה עגולה מותר לשבת. חייכתי ואמרתי: "יאללה, אתם לא ביחידה, ואף אחד לא רואה. תתגמשו קצת". החבר שלך ענה לי: "אני רוצה לשבת, אבל מתניה הודיע לי שהוא מצדו עומד, שאעשה מה שאני רוצה, וזה גורם לי להרגיש לא נעים". כשליווית אותי לאוטו אמרתי לך מה שלא רציתי להגיד ליד חברך, שאני גאה בך על איך שאתה, וכיף לי להיות אח שלך. כזה אתה, לא מטיף לאחרים ולא אוהב הטפות. פשוט עושה באמינות ובנאמנות את המוטל עליו, ועל הצד הטוב ביותר.

ושוב, רגשות האשמה על כך שלא מנעתי ממך להתאמן בנשק בצורה כזאת, מה שהוביל, כנראה, למה שלפי דעתי עלינו לכנות – תאונת אימונים טרגית. אחרי שחבר שלך נהרג באירוע דומה אמרת: "רק לא זה, בקרב אני מוכן להקריב את חיי בלב שלם, אך פליטת כדור? איזה בזבוז". "מתן", (כך קראו לך החבר'ה) דווקא אתה? עם כל האחריות שלך? עם הבטיחות באימונים? עם הנהלים שהשתדלת ללכת לפיהם? למה? למה?

תמיד אומרים ש"הוא היה הטוב שבטובים", ותמיד אומרים ש"תמיד אומרים... אבל הוא באמת כזה". אז אתה באמת כזה, אח מתוק שלי.

אמרת לי לא פעם, אתה יודע איזה דבר זה לפקד על חיילים קרביים בתקופה כזו? אני כל כך מאושר שאני קצין ושנשארתי בקבע. אם הייתי באזרחות היום הייתי משתגע.

אחי, דווקא בתקופה הכי מאושרת של חייך, כשקיבלת בדיוק מה שרצית, כשיצאת ללימודים עם הבטחה להתמנות מיד לאחר מכן למ"פ בחטיבה, כשזכית לאהבה גדולה מבחורה מדהימה כמו מורן. דווקא כשנראה היה שהחיים מאירים לך פנים בכל התחומים, דווקא אז, ברגע אחד גורלי של  חוסר תשומת לב – הלכת לנו. לתמיד.

ושוב – נותרנו שתי אחיות ואח, בדיוק כמו לפני שנולדת. אך עם כאב שלא יפוג לעולם. ואמא – שהיית כל עולמה ונותרה בלי הילד הקטן, בן הזקונים שלה. ילד קטן שלנו.

עלית אל אבא להיות איתו לנצח. עכשיו הוא פוקח עיניים גדולות ומתמוגג מנחת למראה הבן הקטן, שהיה בן ארבע עשרה בפעם האחרונה שראה אותו, ועכשיו נהיה לגבר חסון וסמכותי ויפה. אולי אפילו היה לו קשה לזהות אותך בהתחלה, אבל עכשיו תשמרו זה על זה, ועל אמא מלמעלה.

צר לי עליך, אחי הקטן, אך אני מבטיחך שהגאווה עליך לא תשכך לעולם.

אנו מבטיחים לך שנשמור על מורן שלך תמיד,

וזכרך לא ימוש מלבנו לעולם ועד.