דברים שנאמרו בשלושים
סא"ל אמיר ברעם, מג"ד 890
משפחת צנוירט היקרה: חיה, איטה, שלומית ומאיר.
מפקד חטיבת הצנחנים: אלוף משנה אביב כוכבי.
הרב רפי פרץ: ראש המכינה בעצמונה
חברים וידידים.
לוחמי ומפקדי גדוד 890.
לפני כחודש ימים הלך מאתנו מתניה בתאונת נשק איומה ומיותרת, ואנו עדיין מתקשים לקבל את רוע הגזרה ולהבין את מר תוצאתה.
משפחת צנוירט איבדה את היקר מכול, בן זקונים ואח אהוב, מתנת אלוהים בלבה של משפחה חמה ומיוחדת.
אנחנו איבדנו את מתניה, שעשוי היה להיות דמות מרכזית בגדוד או בצבא בכלל, בעל פוטנציאל אדיר של מנהיגות, עשייה ויצירה.
במתניה פגשתי לראשונה בסיירת כחייל צעיר במסלול ההכשרה. מתניה אופיין ברצון עז להצליח להוביל ולהתקדם, תוך שהוא עושה זאת בהשקט ובבטחה. כאילו אומר לנו שעבר בחייו קשיים גדולים מאלה, סיים מסלול ויצא לפיקוד.
אלישע פלג, עצמונה
מתניה,
אני אנסה לדבר עליך ואליך בצורה ובסגנון שדיברו אל לבך.
הגמרא במסכת ברכות (דף ה:) מספרת סיפור קצת מוזר. רבי אלעזר חלה, כנראה במחלה קשה. בא רבי יוחנן לבקרו, וראה שרבי אלעזר שוכב במיטתו ובוכה. חשב רבי יוחנן שרבי אלעזר בוכה בגלל שימיו ספורים והוא מלא צער מיום המיתה הקרב, ועל כך שהוא הולך לבית עולמו.
החל רבי יוחנן לנחמו ולפייסו ואמר לו: למה אתה בוכה כל כך? האם בגלל שלא הספקת ללמוד הרבה תורה? הרי אנו יודעים ש"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" , כלומר, הדבר תלוי בכוונת הלב יותר מאשר ההספק הכמותי.
האם אתה בוכה בגלל שחייך עברו בעניות? הרי לא כל אדם זוכה לעשירות ויש לשמוח בדברים הטובים שהיו לך.
האם אתה בוכה בגלל שבניך מתו בצעירותם? הרי זה קורה לרבים ולי עצמי מתו עשרה ילדים.
אמר לו רבי אלעזר: אינני בוכה על מיעוט תורה שלא הספקתי, ולא על כך שלא הייתי עשיר, ולא על מות בניי הקטנים, אלא בגלל שאני רואה את יופייך, את זיו פניך, ואני חושב על כך שזיו פנים זה יבלה בעפר.
שמע רבי יוחנן על מה בוכה תלמידו, ואמר לו: על זה ודאי יש לבכות, ובכו שניהם.
שלומית
הֲלוּמַת גַּעֲגוּעִים
לְקִרְבַת נֶפֶש בְּלִי פְּנִיּוֹת
סִפַּרְתִּי לָרוּחַ
שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח
כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת
כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.
זלדה
הלומת געגועים אני סובבת כבר חודש. ההלם, הגעגוע.
הימים הנוראים בחיי עברו עלי בערפול חושים, ובהשלמה, למרות חוסר היכולת לקלוט מה באמת קרה כאן. קשה לעכל מציאות מרה. ההווה הנורא מכול לא נתפס, אז נאחזים בעבר, בתמונות, בסיפורים.
כל הבית ספוג בך, מתניה, בבגדיך, בספריך, בפתקיך, בתמונותיך, בתכניותיך שנגדעו ככה פתאום. דברים רבים מדי התחלת, תכננת, ולא הספקת. בחדרך מונח הספר "שביל קליפות התפוזים" (מאת נחום גוטמן), שלא קראת כילד, והחלטת עכשיו, כשיש לך זמן עם היציאה לאקדמיה להשלים פערים ולקרוא. אחר כך, אמרת למורן, תעביר אותו לאחיינים. הספר נשאר מיותם ------
אבי צור, חברו הטוב של מתניה
מתניה, מולי ואני השתדלנו מאוד לכתוב דברים שיהיו לרוחך. מכיר אני את הסטנדרטים הגבוהים שתמיד הצבת ומקווה שהצלחנו לעמוד בהם.
פעם, קצת לפני אמצע המאה הקודמת, שאל עיתונאי בריטי את וינסטון צ'רצ'יל אם הוא מוכן למפגש עם בורא עולם. ענה לו צ'רצ'יל: "אני מוכן. השאלה היא אם בורא העולם מוכן למפגש איתי".
יצחק זיני, חבר למחזור ה' במכינה הקדם צבאית בעצמונה
בשבת האחרונה קיימנו שבת מחזור במכינה, כאשר גולת הכותרת היא כמובן התמודדות ובירורים בעקבות נפילת חברים.
בסיוע הרבנים, ובמיוחד דרך שיחתו של הרב מאיר, ביררנו את הדברים לעומק, כאשר ביסודם עומדת ההבנה כי נפילה בעת מילוי תפקיד אינה עניין פרטי, גם באירועים שלכאורה אינם נראים קשורים ישירות לשדה הקרב, ומכיוון שכך ממילא כל החשבונות הם כלליים והבירורים צריכים להיעשות לאור הבנה זו.
