דברים לשלושים – אלישע פלג, עצמונה
מתניה,
אני אנסה לדבר עליך ואליך בצורה ובסגנון שדיברו אל לבך.
הגמרא במסכת ברכות (דף ה:) מספרת סיפור קצת מוזר. רבי אלעזר חלה, כנראה במחלה קשה. בא רבי יוחנן לבקרו, וראה שרבי אלעזר שוכב במיטתו ובוכה. חשב רבי יוחנן שרבי אלעזר בוכה בגלל שימיו ספורים והוא מלא צער מיום המיתה הקרב, ועל כך שהוא הולך לבית עולמו.
החל רבי יוחנן לנחמו ולפייסו ואמר לו: למה אתה בוכה כל כך? האם בגלל שלא הספקת ללמוד הרבה תורה? הרי אנו יודעים ש"אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים" , כלומר, הדבר תלוי בכוונת הלב יותר מאשר ההספק הכמותי.
האם אתה בוכה בגלל שחייך עברו בעניות? הרי לא כל אדם זוכה לעשירות ויש לשמוח בדברים הטובים שהיו לך.
האם אתה בוכה בגלל שבניך מתו בצעירותם? הרי זה קורה לרבים ולי עצמי מתו עשרה ילדים.
אמר לו רבי אלעזר: אינני בוכה על מיעוט תורה שלא הספקתי, ולא על כך שלא הייתי עשיר, ולא על מות בניי הקטנים, אלא בגלל שאני רואה את יופייך, את זיו פניך, ואני חושב על כך שזיו פנים זה יבלה בעפר.
שמע רבי יוחנן על מה בוכה תלמידו, ואמר לו: על זה ודאי יש לבכות, ובכו שניהם.
סיפור זה מאוד לא מובן, האם על הכול אפשר לקבל ניחומים, חוץ מזיו הפנים שיאבד מהעולם? מה נורא כל כך? מה התכוונו לומר לנו?
במקום אחר מסופר שרבי יוחנן אכן היה אדם יפה. נאמר עליו שנשאר מ"שפירי ירושלים", מאנשי ירושלים היפים, וזאת למרות שלא הייתה לו הדרת פנים. כי יופיו של רבי יוחנן ושל אנשי ירושלים לא היה רק יופי חיצוני, אלא זיו פנים, פנים מאירות של אדם טהור רוח, מוסרי, שתכונותיו הפנימיות זהרו החוצה.
ואולי זה מה שהתכוונה הגמרא לומר לנו, שאפשר אולי לקבל ניחומים על מה שלא הספיק אדם לעשות, אפשר למצוא נחמה במה שכן הספיק ויצר, אבל על הנפש, האישיות, התכונות הטובות שהיו יסוד המעשים בעולם, נפש זו, שיותר לא תהיה בינינו – על כך ודאי צריך לבכות.
מתניה שלנו היה מהאנשים היפים של ירושלים, ועל אובדנו צריך לבכות.
על אישיותו של מתניה כאדם פשוט, לא מתוחכם ולא מתחכם, אדם ישר שהציב לעצמו יעדים ועמד בהם -
על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה שידע להיות חבר מסור ודואג, שידע להיות בן אוהב ואח קטן למשפחה מיוחדת -
על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה שהיה אדם עם נשמה של פעם, אדם ערכי בלי סיסמאות, שעשה מה שצריך וחשוב, שאהב שירים של פעם וערכים של פעם -
על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה שאהב את הארץ הזאת בכל מאודו, הכיר אותה וידע שביליה, נווט בחסד וקשור לאדמתה השייכת לעם שלנו דווקא - על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה שחי את שייכותו לאומה בצד הערכי והאמיתי שלה, שפגיעה באומה צרבה את לבו והצלחותיה מילאו אותו אושר - על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה, איש של חסד ועזרה לזולת בצורה פשוטה ואמיתית, בלי פרסום, אלא פשוט לעשות כי חשוב וכי צריך - על אובדן זה ודאי יש לבכות.
על מתניה הצנוע שלא מבליט את עצמו, שיודע לפרגן לאחרים, וגם יודע מה הוא שווה באמת –
על חסרונה של כזו אישיות ודאי יש לבכות.
על מתניה, שכמו ששמעתי מאיטה בשם זלדה המשוררת שכותבת "אם נשמתך חסרת פניות כציץ העמקים תגיע אל לב הדברים", ומתניה, בדרכו המיוחדת, הגיע אל לב הדברים.
ובוודאי צריך לבכות על כך שאינך היחיד בחבורתנו שעזב אותנו לאחרונה. הצטרפת לבני מחזורך מהמכינה- לארז, לנסים, לאייל ויעל, ולדניאל שנהרג חודשיים לפניך, וכן לפיני וחגי שלמדו במכינה מחזור מעליך והיו קשורים אליך גם דרך יעל ונורית. בנוסף לאריק, ערן, אריאל, אשר וטל, בני מחזור ט', שנרצחו במכינה.
כולם אהובים, כולם גיבורים, וכולם חבר'ה שאישיותם ותכונותיהם משיקים לתכונותיך.
על אובדנם וחסרונם מאתנו ודאי צריך לבכות.
ומן הבכי הזה אנחנו לא נתרסק, אלא נפנים, נקשיב ונשמע את כל מה שהיה אתנו וחסר.
ונדע שבכי זה זעקה במקום שבו המילים נגמרות, כי אין מה לומר, ומתוך ההקשבה לבכי על החוסר ננסה להתמלא אנחנו, ולהיות גם אנחנו קצת ממה שהיה וממה שהיית, נתקן בנו, נבנה בתוכנו, ואותו כוח נפשי ונשמתי ימשיך לעשות את פעולתו בעולם למרות ומתוך חסרונו, ויהיה זה בבחינת "מחיה המתים" – המשך לחייך בעולם הזה.
ועוד מילה מתניה, בצער היגון יצא לנו לפגוש את משפחתך, משפחה נפלאה. אמא חיה – אישה מאמינה וחזקה, שמובילה את המשפחה בעוז ובאמונה, דרך המשברים, ואיטה, שלומית ומאיר הנפלאים שאוהבים אותך מאוד, ומתוך הכרתנו אותם הבנו איך צמחת אתה להיות מה שהיית.
נתפלל שיהיה להם הרבה כוח לעבור את השבר, להחזיק מעמד, לחזק את כולם כמו שהם עושים, ושלא נדע כולנו – המשפחה, המכינה, השכונה וכל עם ישראל - עוד צער.
