שלושים למתניה / שלומית

 

הֲלוּמַת גַּעֲגוּעִים

לְקִרְבַת נֶפֶש בְּלִי פְּנִיּוֹת

סִפַּרְתִּי לָרוּחַ

שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח

כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת

כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

זלדה

 

הלומת געגועים אני סובבת כבר חודש. ההלם, הגעגוע.

הימים הנוראים בחיי עברו עלי בערפול חושים, ובהשלמה, למרות חוסר היכולת לקלוט מה באמת קרה כאן. קשה לעכל מציאות מרה. ההווה הנורא מכול לא נתפס, אז נאחזים בעבר, בתמונות, בסיפורים.

 

כל הבית ספוג בך, מתניה, בבגדיך, בספריך, בפתקיך, בתמונותיך, בתכניותיך שנגדעו ככה פתאום. דברים רבים מדי התחלת, תכננת, ולא הספקת. בחדרך מונח הספר "שביל קליפות התפוזים" (מאת נחום גוטמן), שלא קראת כילד, והחלטת עכשיו, כשיש לך זמן עם היציאה לאקדמיה להשלים פערים ולקרוא. אחר כך, אמרת למורן, תעביר אותו לאחיינים. הספר נשאר מיותם ------

 

בימי השבעה - חבריך, חייליך ומפקדיך הבחינו ברצון העז שלנו לדעת ולשמוע עליך כמה שיותר, וסיפרו וסיפרו. לא הכול היה לי חדש. הרי אני מכירה אותך, תנצ'ו, לא מהיום, ואפילו לא מלפני ארבע וחצי שנים. ובכל זאת למדנו עליך פרטים חדשים. מהדברים עלתה דמות של חייל ומפקד מסור ואידיאליסט, בעל כושר מנהיגות, כֵּן וישר, אמיתי עד הסוף, אחראי, ו-רגיש. רצית שרק יתנו לך להוכיח את עצמך, וכשניתַן – פרחת. היסודיות, ההקפדה על הפרטים, כושר הארגון, ההעמקה, המוסריות – תכונות שהכרנו מהבית - גרמו להערכה רבה.

 

אבל מה – הם דיברו על החייל המסור והמשקיע – ואני ראיתי בעיני רוחי תינוק שמנמן בעל עור לבן-לבן, עיניים חומות-כהות וריסים ארוכים-ארוכים שבימיך הראשונים כתינוק רך הסתבכו זה בזה כשניסית לפקוח את עיניך.

הם דיברו על מפקד אחראי ונערץ – ואני ראיתי ילד קטן עם גומות חן מדהימות ועם עיניים כהות ועמוקות שהיה בשבילנו מתנה של ממש.

מתניה, אחי הקטן, הכנסת שמחה אמיתית לביתנו. תינוק חדש המגיע לבית של בני עשרה. מעולם לפני כן לא ראיתי את אבא זורח ומאושר כל כך. הכנסת לחיינו ממד נוסף של ילדות, שמחה וצחוק.

נראה לי שלא היה לך מושג עד כמה היית דומיננטי בחיי כולנו. כל מי שהיה עמנו במגע – עם אמא, עם איטה עם מאיר ואיתי – לא הפסיק לשמוע עליך. ידעו עליך כל פרט. רק הוזכר שמך – והעיניים נוצצות מגאווה; והלב מודע לחששות, לפחד ולדאגה. ובבוא הבשורה הקשה מכול, כה רבים שלא הכירוך הרגישו שאיבדו אדם קרוב.

 

לא קל היה לך לגדול בלי אחים קרובים בגיל, ואני לא אשכח איך לאחר שעברנו לירושלים, בערבי החורף הארוכים, אמא בחנות, אבא מכין לך את ה"ביצה בקן" שאהבת, אני כבר סטודנטית בשנותיי הראשונות באוניברסיטה, ואתה - ילד בבית ספר יסודי "נֹעם" ומנסה ליזום מריבות קטנות עם אחותך ה"קטנה". כל אחד צריך הרי לריב עם מישהו.

 

"אחותי הקטנה" קראת לי. גדולה ממך אמנם בכמה שנים טובות, אבל מה זה משנה? אתה רצית לתת חום ואהבה שהיו בך. הרבה אהבה קיבלת וחיפשת את האפיק לתת. עד הסוף – תמיד מחבק, מחלק צ'פחות, נותן מילה טובה. יודע להחמיא על בגד יפה, על אוכל טעים, על שולחן ערוך בטוב טעם. ילד בעל חוש אסתטי תמיד היית. בעל תדמית של מאצ'ו מבחוץ – קשוח, מחוספס, לא בוכה גם כשמאוד כואב – ולצערנו, לא חסרו הזדמנויות כאלה -  אבל בעל נפש כל כך רגישה. וכל כך דומה לאבא.

היית כתף זמינה ואוזן קשבת. כמי שחווה אובדן בגיל כה צעיר עם מותו של אבא, כשהיית בן 14, חודשיים אחר כך בנפילת בן דודנו מאיר מינץ, ואחר כך כשאיבדת חברים כה רבים, הייתה בך רגישות גדולה לקשיים ולמצוקות של אחרים: של חברים וחברות שעברו אסונות; של חיילים, שרבים מהם ציינו את היחס האישי והרגיש שלך כְּמָה שיצר "דיסטנס טוב", כהגדרת אחד מהם. היית נשמה טובה בבית, לאימא. ידענו שתמיד אפשר לסמוך עליך.

הרבה מהסיפורים האלו ששמענו ממכריך ומאוהביך הרבים מאז האסון התחברו לי לילד הקטן שהיית. דקות ארוכות היית עומד מול החלון בביתנו בבני ברק בלילות אמצע החודש ומביט בשקט בירח המלא העולה. נשמה רומנטית, הכרזנו עליך. ובמהלך השנים – מצאת את האפיקים הקטנים והמרגשים כל כך עבורנו – במיוחד היום, אבל גם אז – לגלות משהו מהנפש הרגישה הזו: משאיר פתקים קטנים עם מסרים רגישים במיוחד, נותן צ'ופרים לאחרים ושומר כל דבר שניתן לו.

הרומנטיקה הזו התחברה באופן ישיר לאהבה הגדולה שרחשת לארץ הזו. בעיניי היית מין פלמ"חניק מאוחר. דינוזאור שנשאר שריד לתקופה אחרת. נשמה המתגעגעת לשיר העברי הישן, המתגעגעת לארץ ישראל של פעם, לשורשיות, לחיבור הפשוט עם האדמה. אני זוכרת את האושר שחשת כשחווית עבודת אדמה ממש בעצמונה ובחוות הר סיני בסוסיא. חלומך הגדול, לפני תקופת הצבא, היה ללמוד חקלאות כדי לעבוד כחקלאי.

לא סתם נוצר הקשר שלך למאחז "אביגיל" בדרום הר חברון. השתדלת להגיע לשם ככל שיכולת, ושמחת להיות בין חבר'ה שורשיים כאלו, מחוברים לאדמה, שלווים, שלא עושים חשבון לאף אחד.

 היית אידיאליסט אמיתי, חף מכל פוזה. איך אומרת המשוררת זלדה בשיר שפתחתי בו: "נפש בלי פניות": לא אינטרסים זרים ומניעים חיצוניים הניעו אותך. האמנת באמונה שלמה במה שעשית, ובכך שאת העבודה הזאת מישהו צריך לעשות. כששאלתי אותך לתומי לאחרונה, עוד כשהיית בקלקיליה, "אתה לא יכול לקחת יום אחד של חופש"? ענית לי: "המחבלים לוקחים חופש?"

 

רבים סיפרו על המפגש שלהם עם אהבתך לשירי ארץ ישראל של פעם. אני חייבת להודות שלָנוּ – המשפחה – יש יד ורגל בעניין זה. אני אישית (ויסלח לי מי ששמע כששסיפרתי זאת בשבעה), לוקחת קרדיט ספציפי על השיר "ההר הירוק", של יורם טהר לב. אתה היית בן 4 בערך, וכבר אז היה קשה מאוד להעיר אותך בבוקר. פעם אחת החלטתי לנסות בדרך אחרת: התחלתי לשיר לך את השיר "ההר הירוק", כי מילותיו הראשונות "פקחתי את עיני, היה אז חודש שבט" - התאימו לרגע. היה אז באמת חודש שבט. ומאז – זכרת לי זאת. לא פעם התקשרת אלי מהצבא, גם בחודשים האחרונים, ואמרת: "תפתחי מהר רשת ג', או גלי צה"ל". כשפתחתי שמעתי את השיר שהזכיר לך אותי ואת אותו אירוע.

גם לאמא התקשרת לא פעם ושלחת אותה לפתוח רדיו, כדי לשמוע בשידור חי את השיר שהקדשת לה: "מכתב מאמא" של נתן אלתרמן: "שלום לך ילדי, שלום מאמא". כנראה לא מעט מיחסי אם ובן העולים בשיר הדהדו לך מוכרים מהבית. "ולוּ ידעת מה שָׂמְחה בו אמא...".

****************************

בכל התקופה הנוראה הזו מתרוצצות בתוכי תחושות שונות. גאווה גדולה על מה שהגעת אליו, מתניה. הצבת לעצמך יעדים והשגת אותם. זכית להערכה רבה מכל מי שעבד מולך, שהכיר אותך. יצרת קשר כה עמוק ורגיש עם מורן, חווית איתה אהבה גדולה, וחלקת עמה חלומות משותפים. היית מאושר.

 

ויחד עם זה – הכאב. איך אפשר לקלוט את גודל האסון, את השבר? לדבר עליך בלשון עבר? כל זה נגמר? למה? ולמה דווקא עכשיו, כשהכול  הסתדר לך, כשהעתיד נראה ורוד מתמיד? כשהיה ברור כבר שהדרך סלולה...

ודווקא בצורה הכל כך נוראה הזו?

ועוד בבית!?

למה?

 

אין לי תשובות. עם השאלות האלו תמיד נחיה, אבל ברצוני לחלוק עמכם קטע ספרותי, מעין מדרש מודרני, ששמעתי לאחרונה והתחבר באופן ישיר לדברים שאמרה אימא שלי בימים שאחרי השבעה.

 

זוהי יצירה ספרותית אישית המנסָה, כפי שעושה לעיתים המדרש, למלא את הפערים שמשאיר המקרא בסיפוריו, והיא מתארת דו שיח דמיוני בין הקב"ה לשרה כשאברהם הולך לעקוד את בנו. אפשרות של שיח שהתנ"ך אינו מעלה. (בהזדמנות זו אני מודה לתמר ביאלה שבהרצאתה התוודעתי ליצירה זו.)

 

 

הסיפור מתאר את שרה השומעת באקראי את אלוקים מדבר עם אברהם, ואת התביעה המזעזעת להעלות את בנם לעולה. שרה ההמומה, המבוהלת, אינה יודעת מה לעשות, אולם בבוקר, לאחר שאברהם ויצחק הולכים למקום העקידה, שרה שבה למקום שבו עמד אברהם בעת שדיבר עם הקב"ה, ושואלת את השאלה שאברהם לא שאל: "מדוע?"

הקב"ה לא עונה ישירות אך פותח איתה בשיחה, ואומר לה כי הוא שלח את אברהם להעלות לעולה את בנו, זה שעליו ניתנה ההבטחה שבו יתגשם העם.

שרה שואלת: "אז זהו עונש? במה אכזבנו אותך?"

והקב"ה עונה: "ההבטחה בעינה עומדת. כשבעלך היה אברם ואת שרי – כרתנו ברית. אך האם ידעת מה כללה ההבטחה? את שמעת מאברהם שהעם שיֵצא ממנו יהיה לעבדים בארץ לא להם ויעונה בשעבוד ודיכוי, נכון?"

"כן... כן אני זוכרת".

...

והקב"ה ממשיך: "אני גם אמרתי לו שאחרי שיירשו את הארץ שהבטחתי לאברהם, העם יתפצל וייפרד. ממלכתו הצפונית תתפזר ותֹאבד, וצאצאיו יֵצאו לַגָלוּת, שגם בה יהיו משועבדים תחת כוחות אחרים, ואז יוסיפו וישובו לִגְלוֹת לעוד מאות ואלפי שנים אחרות. האם הוא סיפר לך גם את זה?"

"לא..."

"שרה, אני אמרתי לאברהם את שמוכרח להתרחש: עלייך לדעת שילדיכם יהיו שונים מכל האומות האחרות: הם ישרדו כעם בגלות, ויתאמצו למלא את רצוני תחת סכנה מתמדת. אולם הקשיבי היטב שרה: מה אם באותן ממלכות, שבהן יתקיים העם בגלות ילדיכם יהיו שנואים, ויואשמו – שלא בצדק – בפשעים איומים. ירדפו אחריהם ממקום למקום, יאלצו אותם להמיר את דתם. ועוד יגיע הרגע ששליט באחת הארצות שבהם יהיו יתנשא וִידַמֶּה להכחידם כולם. לו ידעת, שרה, ששליט כזה ישלח שישה מיליון מילדיך: גברים, נשים וילדים – למיתות מחרידות של רעב ועינוי, יערום את גופותיהם בראש כל חוצות ואז יעלה אותם בלהבה ואפר – היית רוצה עדיין שההבטחה תתקיים?"

ואז שרה שואלת: "האם זה מה שיקרה? איזו מין הבטחה היא זו? מדוע עלי לשמוע כל זאת?"

והקב"ה עונה: "לא, דבר מכל אלה לא יתרחש. שלחתי את אברהם להר המוריה להקריב את בנו, ובכך למנוע את כל הסבל העתידי".

 

לפתע הבינה שרה שאלוקים מציע לה הפלה למפרע. דינם של ילדיה נחרץ. נקבע ייעודם הקשה כפי שאלוקים תיאר אותו. כל שעליה לעשות הוא לומר מילה אחת ואברהם לא יניח ידו על זרעו. אך אם תעשה כן ובנה ייוותר בחיים, היא תיתן חיים גם לזוועה שלא ניתן להעלות על דל שפתיים. למולה ראתה אלפי חפים מפשע גווּעים, רצוחים, גופותיהם מוטלות גלויות, פניהם הכחושות הם פניו של יצחק…

"אך אם זה מה שיקרה", שואלת שרה, "מהי הברכה? הרי הבטחת ברכה! מה שאתה מתאר הוא רק קללה!"

"לא, שרה. כל דבר טוב שאמרתי יתגשם, ואף יותר. אם יחיה יצחק, צאצאיו – צאצאיכם – יפרחו בכל כך הרבה אופנים, בכל כך הרבה תקופות. הם יאהבו אותי ואני אוהב אותם. שאר הגויים יתברכו בהם, והם לעולם יָנֵצוּ וישובו לפרוח, גם אם כל מה שאמרתי עד כה יתרחש. זאת, גם זאת, בידייך."

"ועלי להחליט..."

 

כאן אני קוטעת את הציטוט. בהמשכו שרה כמובן מחליטה שיצחק יחיה, למרות שהיא מודעת לגורל הקשה הצפוי לזרעו, עם ישראל. הברכה הצפונה בחיים גוברת על שאר השיקולים.

ָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָָ

באופן דומה ומפתיע, ביום ששמעתי את הטקסט הזה, שאלה אותנו אמא שלי, בניסיונותיה לנחם ולתת כוח: אם הייתם יודעים לפני עשרים וארבע שנים שהילד הזה ניתן לנו לעשרים ושלוש שנים ותשעה חודשים וזהו. ואז יקרה האסון – האם הייתם מוותרים מראש?

התשובה הייתה ברורה. לא היינו מוותרים על יום אחד מחייו. מתניה חי חיים מלאי משמעות. הוא חווה חוויות רבות, למד ובירר את הדרך שבה הוא רוצה ללכת בחיים. הוא האמין בעקרונותיו, ולפיהם חי. הוא העשיר את כולנו, והעניק למשפחה אור, אושר, אופטימיות וגאווה. קיבלנו פיקדון, מתנה, ואנו יודעים להעריך מה היה לנו. צר לי עליך, אחי מתניה, על הזמן הקצר שהופקדה המתנה בידינו.

 

לפני סיום אני מבקשת להודות לכל מי שתמך ותומך בנו בשעות הקשות: למשפחה, לשכנים, לאנשי - ובעיקר נשות - קריית משה שלא מניחות את אמא שלי כמעט רגע אחד לבד, לחברים ולאנשי הצבא. רבים-רבים הגיעו לעזור, לנחם ולהיות עמנו ואין באפשרותנו להודות לכל אחד באופן אישי.

תודה לכל מי שעזר לנו בארגון הערב הזה: לעומר רגב על ההנחיה, לחגי לובר על הארגון, למכללת דוד ילין על שאיפשרה לנו להשתמש במקום, ולכל מי שסייע.

 

ולסיום – למורן יקירתנו, לחברים היקרים מהשכונה – בעיקר אבי, מולי, כפיר, אוריה, יאיר, לשאר החברים והחברות מהשבט ומהשכונה, מעצמונה, מהצבא, למשפחת צנוירט המורחבת שידעה כבר כל-כך הרבה צער, ולכולכם שכל-כך הייתם איתנו - אני מבקשת להקדיש שיר, על השאיפה הכל-כך קטנה והכל-כך לא מובנת מאליה - למעט שלווה, שקט, מנוח ונחמה, ואני מאחלת לכולנו שעוד נזכה

​

 

מבוקש                          מאת אדמיאל קוסמן

 

מְבֻקָּש מָקוֹם שָׁקֵט עָלָיו תּוּנַח הַנֶּפֶשׁ.

לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָּש מָקוֹם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִדְרַךְ לְכַף הָרֶגֶל.

לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

 

מְבֻקָּש עָצִיץ, עָלֶה, גִּבְעוֹל אוֹ שִׂיחַ, שֶׁלֹּא יָקוּם

וְיִתְקַפֵּל כְּשֶׁהִיא תָּבוֹא. לְכַמָּה רְגָעִים בִּלְבַד.

 

מְבֻקָּש דִּבּוּר אֶחָד, נָקִי, נָעִים וָחַם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ סַפְסָל,

מִקְלָט, לְמִישֶׁהִי, קְרוֹבָה שֶׁלִּי, יַלְדָּה-יוֹנָה, נַפְשִׁי שֶׁלִּי,

אֲשֶׁר יָצְאָה מִן הַתֵּבָה, לְכַמָּה רְגָעִים, בִּשְׁעוֹת הַבֹּקֶר,

וְלֹא מָצְאָה מֵאָז מָנוֹחַ לְרַגְלָהּ.

 

מחנה צריפין, י"ז באייר תשמ"ט