מאיר
חלפה לה שנה...
בלעדיך, אחי, אבל כל כך אתך.
והזמן מקבל משמעות חדשה. כל כך אירונית האמירה שכשנהנים הזמן עובר מהר...
הרי נראה שהכל קרה לפני ימים בודדים, אולי שבועות מספר. ככה זה כשמסתכלים אחורה ודואגים לזיכרון שלא יקהה, לתמונות שלא ייטשטשו, לקולך שלא יישכח.
והשנה מורכבת מהרבה ימים – יום ועוד יום ועוד יום. ובכל יום אנחנו קמים בבוקר וההכרה מכה בנו, ואנו רק מבקשים להגיע ללילה הבא, אחרי שהצלחנו לחיות את היום בהווה במקביל לזיכרון מהעבר ואחריו יבוא עוד יום ועוד אחד. וכל יום הוא הרבה שעות והמון דקות והרבה יותר שניות. וכל שנייה שלך היא.
במשך השנה האחרונה, הקשה אך המהירה בחיינו, בילינו עשרות שעות עם חבריך, שגם הם לא מבינים איך. אך דווקא ההיכרות החדשה אתך דרך עיניהם עוזרת במעט להשלים את הפאזל החסר הזה. אחת השיחות שיותר השפיעו עלי וגרמו לי אולי להבין טוב יותר את הבלתי נתפס הייתה עם חנן.
חנן חזר מחו"ל משליחות חינוכית ארוכה מספר חודשים לאחר אירע האסון, וגם הוא נזקק לתהליך עיכול שנמנע ממנו עקב היותו רחוק מהמתרחש. הוא סיפר לי שנפגשתם בהכנה לקורס קצינים, ובתור חברי נעורים טבעי שבמפגש במסגרת כזו יהווה הזדמנות נוספת לבילוי משותף. אתה הגעת מהסיירת, וחנן שמח מאוד להזדמנות לנווט אתך וללמוד ממך בתחום, ואם אפשר גם קצת ליהנות ביחד...
אך בזמן הניווט שכחת את העבר המשותף והיית ממוקד במשימה באופן טוטאלי. בסוף השיחה היה לשנינו ברור באופן מפתיע מדוע אסון כזה יכול היה להתרחש דווקא בבית.
אתה, מתניה, היית קפדן בכל מה שקשור לשירות הצבאי. כלוחם בסיירת צנחנים בוגר עצמונה ראית בהכנה לקצינים ובניווטים משימה לכל דבר, ואולי גם הרגשת שהפסקה לצורך מנוחה ואכילת צ'ופרים תפגום באמינות שאותה ראית כערך מקודש. בבית, חשבת, עושים חיים, אך בצבא – כמו בצבא: משמעת, אמינות, וכל מה שקשור רק לצבא.
כנראה לשני הכיוונים התייחסת בקיצוניות. החיילים מפלוגת מרץ 02' סיפרו על סמ"פ קפדן בכל הנושא של בטיחות, שֶנָאֶה דרש ונאה קיים. אך בבית, אחי הקטן, מצאת מקום להוריד את המתח, ושוב להיות אח קטן. רבות שאלת על האימונים בימ"מ ואיך להגיע להתמקצעות באקדח.
גרסת שאם נדרש ממך בתקופת הלימודים לשאת אקדח, עליך לדעת להשתמש בו. מורן סיפרה לי על בקשות חוזרות ונשנות מצדה שתפסיק להתעסק עם האקדח, אך ללא הועיל. 0כשביקשת ממני לשאול את האקדח וסיכמנו שקודם תעבור את המטווח הנדרש על מנת לקבל רשיון משלך, הרגשתי ששוחחתי עם מתניה הקצין, הסמ"פ ב- 890 שהיה לוחם בסיירת. אך רגע אחד ומיוחד מהעבר חוזר אלי שוב ושוב במהלך השנה האחרונה. שבועיים ויומיים לפני התאונה, ויום לאחר שהשאלתי לך את הנשק, ישבתי בעבודה ופתאום הרגשתי שמשהו נורא עומד להתרחש. רצתי אחוז תזזית לטלפון והתקשרתי אליך עת טיילת עם מורן. שמחתי כשענית לי וביקשתי ממך לא להתאמן באקדח, כי אני חושש מהנורא מכול. כמו שהרגעת את כולם, ידעת בחיוך להרגיע גם אותי. "אל תדאג", אמרת לי ונחה דעתי. שוב חזרת להיות קצין צנחנים אחראי ומוכשר.
אך מאז כבר שנה אתה אחי הקטן שהלך. ייתכן שדווקא תכונה זו של טוטאליות הביאה למותך. אין אדם שיכול לחיות בריכוז מתמיד כל הזמן ובכל מקום. זה בעיקר מה שלמדתי משיחתי עם חנן.
כל דבר מקבל משמעות אחרת מאז הלכת. החתונה של שלומית, נתנאל שלא הכרת. בכל פעם שאני רואה אותו, אני חושב מיד כמה היית שמח בו. כמה הייתי רוצה לספר לך על הדברים המשמחים, כמו שלהבדיל, לצערי, סיפרתי לך על ידידיה ואבשי וחגי. אני נזכר בתגובתך לכל הודעת איוב כזאת. תמיד זה היה בטלפון כמובן, כי היית בצבא, ולא יכולתי להביט בעיניך, אך קולך נשמע היטב. כל פעם הרגשתי איך ההלם מנסה להשתלט, אך אתה מתעשת. "מתי ההלוויה", שאלת בענייניות. איך היית עונה לו הודעתי לך על מותך שלך?
כשאמא נפרדה ממך היא דיברה על המוטיבציה שהלכה. היום, לאחר שנה, הדברים מקבלים משמעות עמוקה הרבה יותר. היית מנוע חי לכולנו. לא פעם, כשהרגשתי שאין לי כוח לכלום ולא בא לי לעשות שום דבר – ביום חם, למשל – קיבלתי ממך דווקא אז משימה לבצע. באורח פלא התמלאתי באנרגיות ומרץ שלא ידעתי מה מקורם. ידעת שיש לך משפחה לסמוך עליה ושתעשה בשבילך הכול, וזאת הנחמה הגדולה שלנו. בשבילי לרוץ ולרשום אותך לפסיכומטרי בהתראה כה קצרה היה התענוג הכי גדול. סליחה, תענוג גדול עוד יותר היה לשמוע אותך כשסיפרתי לך שהעניין סודר. "שיחקת אותה", כך אמרת, וכבר חיכיתי למטלה הבאה שתבקש ממני לבצע.
באופן פרדוכסלי גם עכשיו אתה המוטיבציה שלי. מה שמחזק אותי ברגעים הקשים, הרבים יש לומר, היא הידיעה שהיית רוצה לדעת שאנו ממשיכים. היית כועס יותר על עצמך אילו נשברנו. קרוב לוודאי היית אומר: "איזו פאדיחה" בפנים אדומות ממבוכה על מה שקרה.
כולי תקווה שתמיד נמצא אנרגיות וחיוּת ונזכור בכל רגע איך היית רוצה לראות אותנו.
ועוד מילה אישית – לאחר מותך שמעתי מחבריך על ההערצה שלך כלפיי. אבל הערצה לאח גדול היא טבעית ותמיד קיימת. מה שלא נורמלי כאן הוא ההערצה של אליך. היום איני מתבייש לומר, אח קטן שלי, הערצתי אותך בחייך ותמיד אעריץ.
כ"א בסיון תשס"ד
