מאיר ומתניה

ברשות מורי ורבותי, משפחת צנוירט היקרה.

שמי אליעזר והיכרותי עם מתניה ז"ל נעה סביב תפקידינו המשותפים בגדוד 890: מתניה כסמ"פ ואני כסמג"ד.

 

שני סיפורים קצרים בראשית הדברים:

הסיפור הראשון מתוך ילקוט חכמה:

בסעודת פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט ביקש ר' מנדל מקוצק מתלמידו, ר' יצחק מאיר, בעל "חידושי הרי"מ", לדרוש מענייני דיומא. פתח ר' יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן, שאל ותירץ, הקשה ופירש. אמר לו ר' מנדל: "לו היינו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת לשדות ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש השנה לאילן פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול. שם בארץ ישראל אין ראש השנה אומר 'דרשוני', אלא 'עשוני'".

הסיפור השני – מהחיים:

באחד הימים הגשומים של הפעילות המבצעית בטול-כרם נזעקו למשרדי מש"קית החינוך ומש"קיות הת"ש של הגדוד; "אליעזר, אנחנו חייבות לדבר אתך!" אומרות הבנות ועושות פנים של "עכשיו!". מובן שנוכח הפנים אני נעתר ומתפנה לשעה קלה במחיצת אלה המנהיגות את הגדוד... יושב ומקשיב: "המצב בפלוגת מרץ לא יכול להימשך כך!" אני, שיודע שאיציק ומתניה עושים חיל בקלקיליה, ופלוגת מרץ תחת שרביטם מעפילה מעלה מעלה, תמה על האמירה, אך ממשיך להקשיב. ממשיכות הבנות ושחות את אשר על לבן: "מתניה ואיציק לא שמים עלינו, אנחנו לא מגיעות לפלוגה מספיק וכשאנחנו מגיעות אז הם לא מתייחסים אלינו... הם טוענים שבשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע למפקדים לעשות את מה שממילא הם מוכרחים לעשות". אני מקשיב ונע באי נוחות על הכיסא ומבטיח למש"קיות החרוצות לבדוק את העניין (יש לומר את האמת ביושר: בראשי עולות תמונות דומות מהיותי מ"מ ומ"פ – מוזר, גם אני חשבתי שלבד אפשר, ובעיקר צריך, לעשות הכול...). מתוך אותו ניסיון אישי אני מבין שאיציק ומתניה לא דירגו את עבודת הבנות בראש סדר העדיפויות הפלוגתי. אני קורא למתניה להסברים. בתחילה הוא נבוך, מוריד את הראש ואז מפנה אליי את החיוך המנצח ושואל בעדינות: "מה, אליעזר, חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים".

 

שני סיפורים קצרים אלה מלמדים על הקשר הלכאורה מקרי שבין ערב לזכרו של מתניה וט"ו בשבט. מתניה היה לוחם איש ארץ ישראל. לא עניין אותו להרחיב דיבורים במקום שניתן לפתוח במעשים. מתניה הבין היטב כי העשייה הנדרשת מאתנו, המפקדים והלוחמים בצנחנים, דורשת מעשים שמרובין מהחכמה על מנת שהחכמה תתקיים.

כדי לא להשאיר אתכם במתח אציין שפלוגת מרץ הבינה שניתן ואף הכרחי לשלב ספרא בסייפא ומש"קיות הגדוד רוו נחת ובא לסמג"ד גואל...

 

ט"ו בשבט הוא "יום חיבת ארץ ישראל", אומר הרב יעקב אריאל. ואני חושב עד כמה מתאים תיאור זה למתניה, שאהב את ארץ ישראל אהבה עזה. כל מצווה ומצווה, ממשיך הרב ואומר, טעונה חיבה, אך חיבת א"י הינה מצווה מצד עצמה. וכך אומר הרב:

"לכאורה, ט"ו בשבט אינו אלא תאריך פרוזאי של חישובי הלכות הקשורות במצוות התלויות בארץ. אולם בהתייחסות הטבעית הלאומית תפס ט"ו בשבט מקום מכובד יותר. היה זה היום בו התמלא הלב רגש אהבה חמים וכיסופים עזים לארץ ישראל: מצוותיה ונופיה, פירותיה ונטיעותיה, עברה ועתידה. ייתכן שבגלות, בה לא יכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ, היה צורך ליצוק ליום תוכן רגשי יותר במקום המצוות המעשיות התלויות בו. אך גם בארץ אין אנו פטורים מלייחד גם את הלב ביום זה, נוסף למוח. אדרבה, בארץ, חובת החיבה גדולה יותר כי היא באה גם לידי ביטוי ממשי בכל הווייתנו."
 

ממשיך הרב ואומר:

"המצוות התלויות בארץ מבטאות בדרך ההלכה המעשית, שהיא הביטוי החשוב ביותר בו אנו יכולים לבטא קשר מיוחד זה, שקרקע זו אינה כיתר הקרקעות בעולם. אדמת קודש היא - ולכן חייבת היא במצוות מיוחדות. רצה הקב"ה לזכות את ארץ ישראל, לפיכך הרבה בה תורה ומצוות".

  

 

אמנם אין תלמיד מוסיף על רבו, אך ברוח דבריו של הרב אריאל נראה לי נכון לומר, שהיום ישנן מצוות חדשות-ישנות הקשורות לרגבי הארץ הזאת ותלויות בה, ובעיקר היא, הארץ, תלויה בהן. היום "דרך לוחמים" איננה עוד דרך אפשרית, כי אם אורח חיים שנגזר עלינו. זו אינה בחירה בין פרק זמן כזה לפרק זמן אחר, קרבי או לא קרבי. זהו אורח חיים הכרחי לקיומנו.

ט"ו בשבט הוא יום חגם של הלוחמים, אלה העוסקים במלאכת הקודש בהגנה על העם והארץ; ט"ו בשבט הוא יומם של אלה המבטיחים "עץ רענן"; אלה המבטיחים "עץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו"; אלה שמקיימים "ועלהו לא יבול". הייתי מוסיף ואומר שלמרות שירו של ר' נחמן הרי שאף על פי שלכל רועה ורועה יש ניגון מיוחד משלו, הרי שלרועים בשדות הלחימה באיו"ש, בעזה ובכל מקום שהם, מתנגן ניגון אחד משותף, ניגון של "ארץ אהבתי", ניגון שנשמע במיוחד היום כש"השקד פורח".

 

ממשיך הרב אריאל וכותב:

"לדעת הרמב"ן, כל המצוות שבתורה, גם אלו שאינן תלויות בארץ, קשורות בטבורן לארץ ישראל. ואף לדעת הרמב"ם, שאינו מסביר כך, חלקים מרכזיים בהווייתנו הדתית היו מתמוטטים חלילה, ללא ארץ ישראל. [...]

ט"ו בשבט - חג התעוררותם של האילנות בארץ ישראל מתרדמת החורף, הוא גם חג התעוררותו של עם ישראל מתרדמת גלותו. פריחת האילנות בארץ גרמה לפריחת תקוותיו של עם ישראל לשוב ולהינטע מחדש בארצו. עם חזרתנו הפיזית לארצנו, חזרנו גם להכות בה שורשים רוחניים. קמו והתעוררו כל המצוות התלויות בארץ ועמהן החלה לשוב ולפרוח תורת ארץ ישראל. לא עוד חיים מנותקים מהטבע, מהאדמה, מהקוממיות - אלא חיים שלמים, הכוללים בתוכם הכול: שמים וארץ, תורה שלמה שהכול בה - גם עבודה, גם דרך ארץ, גם לאום, גם ניצני מלוכה, גם גבורת הגוף עם גבורת הרוח. ראש השנה לאילנות הוא גם ראש השנה לאילן האומה, להעמקת שורשיו בארץ מתחת ולהגבהת צמרתו אל השמים ממעל [...]

דברים מרגיעים, היפים לשעה זו יותר מכל שעה אחרת ומתאימים לזכרו של מתניה; התאמה של לב וחכמה.

 

המפגש הראשון שלי עם מתניה היה בקסבה העתיקה של שכם במהלך מבצע "חומת מגן". כסטודנט בלימודים הצטרפתי לגדוד כמפקד נוסף. במהלך הלחימה בקסבה הצטרפתי לפלוגת החוד של הגדוד. בתחילת הלחימה בקסבה לא אהבתי את מה שראיתי: המחלקה הראשונה בחוד הפלוגה הייתה מבורדקת, לא רצינית ולא מבצעית. כמוני, גם המ"פ חש איתה לא בנוח, ועל כן בשלב מסוים העביר אותה לאחור ושילב את מחלקת ה"גיל" של מתניה מלפנים כחוד פלוגתי. פני הלחימה השתנו, ואיתם ביטחוני ותחושותיי. אני מביט ורואה קצין צעיר וחייכן. הדבר שמשך את תשומת לבי מיד היה השילוב הנדיר בין רצינות וקפדנות מקצועית עם נינוחות, שלווה, ובעיקר ענווה. מתניה הוביל את הפלוגה כאילו בטיול ברובע היהודי בעיר העתיקה.

 

במסכת אבות מצאתי משנה שהתאימה לתיאור זה מאוד מאוד, וכך אומרת המשנה:

 

משנה מסכת אבות פרק ה משנה ז

"[...] חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ואינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב, שואל כעניין ומשיב כהלכה ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ומודה על האמת [...]"

 

המפגש הבא היה  בגדוד בהיותי סמג"ד. מתניה תפס את מקומו של מפקד הפלוגה שנאלץ לסיים את תפקידו. משימה לא פשוטה לסמ"פ צעיר שזה עתה הגיע עם פלוגתו מבסיס הטירונים החמים והנעים למים העמוקים והצוננים של הלחימה בטול-כרם. מתניה לא היסס. הוא זקף את גבו וניווט את הפלוגה באלגנטיות, עד שאיציק הופיע ולקח פיקוד. הכימיה בין מתניה ואיציק הייתה מהירה. שני בני עצמונה אלו, שידעו לדבר במעש, הבינו אחד את השני במבט. עובדה אנושית זו הובילה את הפלוגה לשיאים שפלוגה צעירה בלחימה לא הייתה מורגלת בהם.

 

למרות היותו בעל מידות, או יותר מדויק לומר בגלל היותו כזה, הוא לא היה מרשה לעצמו שלא להביע את דעתו כאשר הדברים לא נראו לו, גם אם היה עושה זאת בעדינות. באחת הפעמים לא הייתי מרוצה מהרישום הפורמאלי והמעקב אחר אירועי הבטיחות בפלוגה. מתניה, שדחף לעשייה, פעמים זלזל בכל "הטופסולוגיה" הנדרשת, אבל צבא זה צבא, ואני, שהתעייפתי להורות לו על הנדרש לעשות בתחום "הטופסולוגיה", הסברתי לאיציק המ"פ שכך זה לא יכול להיות. מתניה, שכנראה חטף על הראש מאיציק, נכנס למשרדי שקט מהרגיל. הבנתי שאיציק כבר הסביר לו... שאלתי את מתניה מה מטריד אותו, והוא בעדינות הסביר לי שאם יש לי מה לומר לו עדיף שזה יהיה אליו ישירות ולא דרך איציק. שמחתי על הרגישות הזו, בעיניי היא הכרח בפיקוד על לוחמים. אני עשיתי כדבריו והוא נכנס לעובי ה"טופסולוגיה" בחוסר הנאה מופגן מהתעסקות בטפל כביכול.

 

מתניה היה בעל חוכמת "ההולכים בשבילים". הוא היה עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות. באחד המבצעים עליהם פיקדתי בקלקיליה נדרשנו למספר גדול מעצרים בו זמנית. עמי היו איציק המ"פ ומ"פ נוסף מהגדוד. במהלך ההכנות למבצע התווספה לנו עוד משימה המרוחקת ממוקד המבצע המתוכנן. לא היססתי לשנייה והטלתי על מתניה לפקד על כוח עצמאי באותה המשימה. כך היה בעוד מספר רב של מבצעים במהלך שבתות שנשארנו יחד. מתניה היה זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב  וקלע טוב -- פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד.

 

את המפגש האחרון שלנו עשינו ברמת הגולן. הימים היו ימיו האחרונים של מתניה בגדוד. מתניה סוכם לתפקיד מ"פ ונשלמו כל הכנותיו ללימודים באקדמיה. מתניה התלווה אליי לתרגיל פלוגה שערכנו בתל מדדה שבצפון הגולן ולפשיטת לילה שערכנו סמוך לקיבוץ אורטל. תוך כדי התרגיל היה לנו מספיק זמן לקשקש על הגבעה. מתניה סיפר לי שבכוונתו להתארס בימים הקרובים ולבלות היטב את הימים באקדמיה. מתניה לא היה מהפתוחים, בטח לא עם הסמג"ד, אבל לאחר תקופה כל כך ארוכה של לחימה משותפת המחיצות כבר לא רלוונטיות. מתניה התרוצץ על הג'בלאות עד השנייה האחרונה בגדוד. למרות שהחופש כבר חייך לו מעבר לפינה והוא אכן חייך אליו בחזרה, את עבודתו בשטח הוא עשה ללא לאות ובמרץ רב. בסוף התרגיל נפרדנו בהבטחה שנשמור על קשר ותכננו את המפגשים המשותפים על המדשאות של פו"ם.

על התאונה המחרידה שמעתי משלומית בטלפון שקרע את יומו של גדוד 890. התארגנו כל הגדוד על מנת להיות נוכחים בכל אותן נקודות שניתן היה לסייע. לצערי, ביום שאחרי כבר עסקנו בארגון מסעו האחרון של מתניה.

התאונה מטרידה אותי מאוד. התאונה לא התאימה למתניה. דווקא הוא שהיה מודע לסיכון שבנשק, דווקא הוא שהקפיד על סעיפי הבטיחות הקפדה יתרה מול חייליו, הרשה לעצמו, כנראה, במקום שבו הרגיש בטוח.

למה לשאת אקדח בדרך לבקעה? בעיניי זו לא שאלה. מתניה חונך להגן על עמו, על משפחתו ועל עצמו, אך טבעי הוא בעיניי שבהינתן ועליו לרדת לבקעה הוא יצטייד בנשק. מתניה חונך להעריך סיכונים ולהיערך אליהם, ועל כן טבעי היה בעיניו להצטייד באקדח. לא מתאים היה לו למות משגיאה מקצועית. מתניה, שהיה תאב חיים ומפרסם חיים, וככזה הוא ייזכר.

 

ילקוט ראובני כותב:

"בשעה שכורתין אילן שעושה פירות - קולו הולך מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע".

יהי זכרו ברוך. 

אליעזר