מאיר ומתניה

עברו שנתיים והחלל שהשארת אחריך מסרב להתמלא.

נפגשנו במכינה בעצמונה לפני שמונה שנים, ומאז הייתה לי הזכות הגדולה לצעוד אתך בתחנות חייך.

יחד נשארנו לשנה נוספת במכינה. עברנו יחד חלק גדול מהמסלול כחיילים באותו צוות, תמיד מיטה ליד מיטה.

נפגשנו שוב בבה"ד 1, חדר לידך, רואה אותך מוביל ומצטיין.

יחד חזרנו לפקד על מחלקות בגדוד 890, ויחד שירתנו כסגנים בשתי פלוגות מקבילות.

עברנו יחדיו את המיונים לאקדמיה לפיקוד.

אני החלטתי לוותר, ובשבוע בו השתחררתי נשאתי אותך על כתפי למנוחתך האחרונה.

לאורך שש שנים תמיד היית לצדי חזק כסלע, יציב ואיתן, שקט ובוטח. רבות דובר ועוד ידובר על הישרות שלך, חוסר היכולת שלך להתפשר ולעגל פינות.

סיפרתי למשפחתך על הפעם שירדנו לצלול באילת ברגילה הראשונה שלנו. עצר אותי שוטר על נהיגה במהירות מופרזת. ניסיתי לדבר אל לבו, סיפרתי לו שאנחנו חיילים בחופשה וקיוויתי שיוותר. השוטר הביט בנו ואמר, שאם נשלב את שתי המשכורות שלנו נוכל לכסות כמעט את כל הקנס – 750 ₪. אתה החלטת בשלב זה שנורא חשוב לספר לשוטר שקיבלנו זה עתה העלאה במשכורת, וגם משכורת אחת תכסה כמעט את כל הסכום.

וגם זו הייתה תכונה בולטת שלך, התמימות. לא תמימות של פתי. אלא תמימות של שלמות פנימית וביטחון. ביטחון שיהיה בסדר, תמיד "יהיה בסדר" בצירוף צ'פחה לכתף.

את כל השגיך קנית בזעת אפיך. לא בחרת אף פעם בדרך הקלה ולא חששת מאתגרים. צלחת כל קושי במאמץ עילאי בלי לוותר לעצמך ובלי לשכוח את חבריך לרגע. הייתה בך תכונה מופלאה של נדיבות ורוחב לב. תמיד היית ראשון להתנדב להישאר שבת, ללכת לשמירה או למטבח. גם ברגעי משבר לא שכחת להסתכל לצדדים. אמרת לי פעם שכשקשה לך במסע אתה מחפש מישהו לתת לו יד, וככה אתה שוכל מהכאב האישי שלך.

לפעמים היינו צוחקים שהיית צריך להיוולד לפני חמישים שנה, לדור המייסדים, שכן דמית להם באידיאליזם שלך שכבר איננו כל כך אופנתי בימינו. דמית להם בהתנהלותך הארץ ישראלית, בחברמניות שהמיסה כל מחסום, באהבת שירת הארץ של פעם.

דמית להם בסגנון דיבורך ובעברית הצֶחה שהייתה שגורה בפיך. דמית להם באהבתך הגדולה לארץ הזאת אותה חצית לאורכה ולרוחבה. כינינו אותך "סבא מתניה", וכמו כל סבא טוב דאגת לפנק אותנו במיני מתיקה ומטעמים שהבאת מהבית.

והיום, בתחושת כאב גדולה, אנו יודעים שהלכת מעמנו שנות דור מוקדם מדי. שהרי כל עמלך נשא פרי, חלומותיך כבר היו על סף הגשמה – הקשר עם מורן, היציאה ללימודים והפיקוד על פלוגה משלך. כל הפוטנציאל האין סופי שביקש לפרוץ.

עברו שנתיים, מתניה, והחלל שהשארת אחריך מסרב להתמלא.

קשה להסתכל מעבר לכתף ולגלות שאתה איננו. יותר מכל אני מתגעגע לשיחות שניהלנו ברגעים קסומים: על אם הדרך, בחולות סיני, בחופי גוש קטיף, בדרך למטווחים, באמצע מבצע בשכם או בכנסי מפקדים בגדוד. זכורה לי במיוחד שיחה אחרונה. היית הסגן של איציק ונשארת שבת. הגעתי ישר מהבית ונסעתי לפלוגה שלך לקחת דבר מה. מצאתי אותך ישן מפעילות ליל אמש. כשהערתי אותך זינקת מהמיטה הצבאית ותוך כדי צחצוח השיניים הנצחי שלך נתת לי כסף ופקודה לקנות לנו קפה. היינו לקראת סוף תפקיד ודיברנו על העתיד. סיפרת לי על שאיפותיך באקדמיה ולאחריה, וסיפרת לי לראשונה על עומק הקשר שלך עם מורן, שכה מיעטת לספר עליו.

ישבנו ודיברנו שעה ארוכה עד ששכחתי לשם מה הגעתי.

מתניה, היית ותישאר עבורי סמל להשקעה, מסירות ונתינה. סמל לישרות ומהימנות. מופת לצניעות ולענווה. דיברת מעט ועשית הרבה. מתניה, היית ותישאר עבורי כל מה שיפה בארץ הזו שכה אהבת. התהלכת בינינו כאחד האדם, ולא תמיד ידענו לזהות את הענק שבך.

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"? שואל המשורר, ואנחנו גילינו. הם ישנם. בקריית משה, פה בירושלים. משפחה נפלאה, חמה ונדיבה ומאירת פנים.

חיה, איטה, שלומית ומאיר, משפחתך הנהדרת שכה אהבת לספר לנו עליה. אני זוכר שהזמנתם אותי ואת אייל שורק ז"ל לשבת עמכם ביום הורים בטירונות, משום שהורינו לא הגיעו. אני זוכר אותם גאים בך בטקסים צבאיים.

ובכל ביקור אני שואב מהם עצמה, ורואה דרכם את כל מה שהיית אתה, ומקווה בסתר לבי שידבק בי קצת מהמלח הזה, מלח הארץ.