מאיר ומתניה

   יום הזיכרון ה-12 לאחי מתניה   -  כ' בסיוון תשע"ה

 

 

 

 

בשבוע שעבר הוזמנתי למסיבת בת מצווה. הילדה שהגיעה למצוות נולדה בחודש בו הלכת. הילדה הזו היתה תינוקת כשישבנו שבעה, איזו דרך עשתה התינוקת הזו בתריסר השנים שעברו. ואיזו דרך אנחנו עשינו.

התבוננתי בה וחשבתי שזו המחשה של המתח בין  מה שהוא בר חלוף למוות הקבוע  ולזמן הנע במעגלים ביניהם.

בשירה של נתן יונתן, שכה היטיב להבין, (כמעט אמרתי לליבנו), שאנו כה מיטיבים להבין אותו, יש עיסוק מתמשך בזמן ,  במציאות בת החלוף  ובמוות.

כשלפעמים אני רוצה להסניף אותך קצת, תמונות הריצה על חוף הים  מאותתות לי שחופים הם לפעמים געגועים לנחל שאהב / גם הצדפים הם לפעמים געגועים  / לבית שהיה .....

בית שהיה....

הבית שלנו , שהיה שלנו, באיזשהו פרדוכס בלתי מובן, עודנו שם. קרוע לב אך נושם,  רואה, חש , זוכר, לפעמים כמעט אפשר לשמוע לחישות ומנגינות. אם  "בין צדפי ליבו של האדם/ שרים לו נעוריו."  -    אז בחדר שלך שרים לי נעוריך.

 

זה לא נעשה קל  עם השנים, במיוחד לאור העובדה שתמיד עומדות לנגד עיננו האמירות המרסנות שלך על ההבדל שחייב להיות בין השנה הראשונה לשנים הבאות. על הצורך שלא להעיק. ברור, במקום שבו היית, שקוע בעשייה מבורכת, הזמן החולף היה הפלטפורמה לצמיחה , להתחדשות. האבל והזיכרון תפסו מקום אבל הקפדת מאד שלא תתרחש הצפה.

במסגרת הזיכרון המתבגר, בכל זאת זיכרון בן שתיים עשרה הוא כבר לא ילד, מתחשק לי לבעוט לפעמים, כמו מתבגר צעיר ולהגיד לך שמה אתה מבין בכלל?

השנה ביום הזיכרון  ורדה פומרנץ אמרה ש"חשבה שהיא מבינה"  .....ועד שחוותה את השכול עם מות בנה , בעצם לא הבינה כלום.  אם היית כאן הייתי אומרת לך שבעצם, לא הבנת עד הסוף. לא הבנת את הקיום הקבוע של החור השחור במרכז הבטן.  החור בתוכנו בו אתם נמצאים , תמיד, (אמרתי כבר שחוויית השכול המחישה  לי שיש הווה נמשך בעברית). זה ששואב אנרגיות, שמתכווץ ומתרחב לפי העת והמצב, גלוי רק למביני דבר אבל תמיד נמצא : מוחשי, חם וכואב.

כמו מתבגר, גם לי לפעמים, נמאס להיות פוליטיקלי קורקט,

 נמאס לי לשמור על העולם שלא יכאב לו.

נשבר לי מהרגישים בעיני עצמם שמדברים גבוהה גבוהה על רגישות לזולת ונתינה לעם ישראל אבל כשאני אומרת שלא אגיע כי זה יום הזיכרון לאחי מתניה פולטים אינסטינקטיבית : "יש, הולכים מוקדם".

אני רוצה לבכות את מה שקורה לאלו שאתרע מזלם לחיות כיתומים וממילא גם הזיכרון שלהם אחרי מותם רעוע. ככה זה, כשאין מי שיישא את הזיכרון, הוא הופך מטושטש וחמקמק יותר. אני רוצה לצעוק את החור השחור המערסל את הזיכרונות,  רוצה לבכות,  את אבדן האחים, את חורבן הבית,  את השנים שחלפו , את העובדה שנשארת רק טיוטה על לוח השנים.

 טיוטה היא הרשימה הראשונית, הפרטים הלא מעובדים, הזוטות, כמו חוויות ראשונות בגידול ילד: חיוך ראשון, צעד ראשון, מילה ראשונה....עוד לא מרכיבים אדם שלם אבל מי שחווה מרגיש את הלב המתמלא והעיניים הלחות.   לא הגעת לגרסה הסופית, לצורה השלמה והמלאה של היצירה.

עזבת בשלב ראשוני מאד על לוח השנים: הדרך היתה פרוסה לפניך והיא תחומה בתקווה. היו עליות וירידות, גאות ושפל חליפות  כי ככה זה בחיים אבל תמיד היתה תקווה  "כלבנה המתמלאת לימים טובים מאלה" , היית אופטימי, ילד, נותן ואוהב.

השנים שעברו בין אביב לענן, לא הפכו את משא הזיכרון  (הרצוי) קל יותר. בעולם הפנימי שלנו דמי הזמן הזועקים אלינו מן האדמה מעמיקים את חסרונך כמי שהיית ואת מה שהיית יכול להיות. איזה בזבוז.

 

אבל כנראה שמשהו טוב יוצר מעגלים של טוב. השנה קיבלנו פרספקטיבה חדשה ומשמחת . האמת צריכה להיאמר: משפחה קטנה, שנים עוברות ויש איזושהי צביטה בלב כשמשנה לשנה קטן מעגל הזוכרים. השנה עמד איתי ביום הזיכרון חברך ג'. בעצמו יתום צה"ל. הסביר שבד"כ נוסע לאשדוד להורים של נ', חברכם שנפל בחומת מגן. הוא היה בין תפקידים, התנדב לצוות של חבר אחר י', ובעצם אין יחידת אם שזוכרת אותו ומקפידה להיות בקשר. אחר כך הגיע ע' וסיפר שהיה בנתיבות , עם הורי חייל שלו שנפל.

משהו נרגע בי, היה לי ברור שאלו גם הבחירות שלך. פתאם ראיתי אותך דרכם והבנתי שיש משהו חזק יותר מנוכחות פיזית. יש איזושהי רוח שהיתה כל כך שלך שעוברת בעולם, משב קל, נצנוץ, דרישת שלום,

אולי לכך כיוון המשורר כשאמר ש"יש פרחים שבני חלוף ,  אבל יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה.

​

 

בשיר פרחים ריתמוס של התחדשות. יש פרחים שבני חלוף / יש פרחים שעד אינסוף נשארים במנגינה  אבל, כאב והתחדשות של תקווה במחזוריות בלתי פוסקת.

 

 

השיר טיוטה על לוח השנים נמצא בקובץ הרוח העובר  - חיינו חולפים כרוח עובר

שמות השירים :

מה שישאר

הפרק האחרון,

החול יזכור

ברוח הזמן

לו נחיה בשירה הנוגה

זמר על גלי הזמן

הלוא כולנו ניאסף

דרך כל בשר

בסוף הדרך

כשנהיה גמורים

השקט שאחרי הסערה

 

 

בטיוטה על לוח השנים, אדם צעיר הספיק לכתוב רק טיוטה, שלא סיים את המעבר מזוטות: חיוך של ילד, ילד קורא לראשונה, לא הספיק להוציא לאור את הגרסה הסופית. לא התגבש לכלל