מאיר ומתניה

בס"ד כ' סיוון תשע"ו

​

אליעז כהן כותב:

עַכְשָׁיו תַּעַצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם

דַּמְיְנוּ: דָּבָר מִכָּל זֶה לֹא קָרָה

בְּעֵת לַיְלָה אוּלַי הֲזָיָה

זֶה מַה שֶׁזֶּה הָיָה

פְּרִי מוֹחוֹ הַמְּשׁוֹרֵר

שֶׁל הַקּוֹדֵחַ

 

היום נכנס למצוות ילד שנולד ביום בו הלכת.

מה היה קורה אם לא היו הדברים כפי שקרו.

היינו עומדים אתך תחת החופה, מלווים בזהירות את התא המשפחתי הצעיר שהקמת, שמחים בהולדת ילדיך שחורי השיער (גנטיקה, אתה יודע). מלווים התלבטויות בדבר שירות, לימודים, מגורים, פרנסה... היית מלווה את אחייניך בחתונותיהם וחולק עמם מניסיונך... תמיד היית קצת אח גדול שלהם... בתקופה זו אולי היינו עסוקים בהכנות לבת המצווה של הילדה שהייתה נולדת לך, מתלבטים איזו הופעה נכין, אנחנו, הדודים, בעוקצנות אוהבת ובנאמנות אין קץ... היית חולק אתנו את הדאגה לאימא המתבגרת וחוסך לה את הדאגה מה יקרה אם הבנים יחזרו הביתה כשהיא נסעה לשבת.

עַכְשָׁיו תַּעַצְמוּ אֶת הָעֵינַיִם

דַּמְיְנוּ: דָּבָר מִכָּל זֶה לֹא קָרָה

בְּעֵת לַיְלָה אוּלַי הֲזָיָה

זֶה מַה שֶׁזֶּה הָיָה

פְּרִי מוֹחוֹ הַמְּשׁוֹרֵר

שֶׁל הַקּוֹדֵחַ

 

דבר מכל זה לא קרה

[ולא עלו האלף בסערה]

ועכשיו פקחו את העיניים חזרה -

 

אל החופה שמוצעת להשאלה, זיכרון למי שלא זכה. אל הילדים שנקראו בשמך, והם כל כך חיים וכל כך הם וקיומם עצמאי ובלתי תלוי. אל החבורה הקטנה שנושאת זכרך עמנו. הפתעות מרגשות היו לנו בימי הזיכרון האחרונים, כאשר חיילים שלך, שלא ראינו בעבר, הגיעו לעמוד עמנו, אל התקוות המוחמצות, אל הציפיות שלא יתגשמו, אל האהבות הנכזבות ואל חוט העצב השזור במנגינת חיינו.

מי יִתֵּן 
וְאֶהְיֶה כְּבָר זָקֵן 
מְבֻלְבָּל. 
אִם אָז אֶשְׁאַל:
לָמָּה הוּא לֹא בָּא לְבַקֵּר? 

אַל תֹּאמְרוּ: 
אֲבָל, הוּא נָפַל 
לִפְנֵי הֲמוֹן זְמָן. 
אִמְרוּ: 
הוּא הָיָה פֹּה אֶתְמוֹל 
וְאָמַר שֶׁיָּבוֹא גַּם מָחָר.

אב שכול מייחל ליום בו יוכל להרפות מן הכאב שיוצרת התודעה: הידיעה הברורה של האין, הוא קצת משלה את עצמו שעם הזקנה וחולשת הזיכרון יצליח למחוק את המוחלטות של ההעדר. כמה אופטימי מצדו. אנחנו מכירים את המציאות ההזויה שיוצרת חולשת הזיכרון. יש איזשהו מוקד רגשי חי, מפעפע, יודע משהו... ידיעה עמומה, שכבר קשה להסבירה במילים ובהיגיון, שיוצרת את החיפוש המוטרף מדאגה אחר הבנים שנעלמו...כי הם הרי היו כאן, יצאו ולא חזרו...

אחרי יום הזיכרון האחרון התקשר אלי חבר קרוב ושאל: תגידי, באמת, כל הזמן, כל יום? את כל יום חושבת עליהם? צחקתי. כל יום? כל שעה, כל רגע, בעצם, זה לא ניתן למדידה. כפי שאינסוף אינו ניתן למדידה. זו נוכחות מתמדת, אתם תמיד שם/כאן...שוב מסתבכות לי המילים, איך להסביר בהיגיון מנגנונים רגשיים?

אז ילד, ברור שאתה כאן. בשמחות שלנו בהן היעדרותך זועקת, בזרועות ששולח הכאב ופורץ לו דרכים יצירתיות לביטוי כשמתלבש עלינו באופן פיזי, כזה או אחר, בכעס ובתסכול על הצמצום במצבת כוח האדם, דווקא בתקופות חיים שבהן המטלות כבדות יותר.

 אב שכול אמר שאין הוא נושא אתו תמיד את בנו. והקמטים והכתפיים השחוחות אינם בגלל המשא של "הוא". הן אולי בגלל ה"אין הוא".

ואלי זו המשימה הקשה מכולן:

לעבור מתודעת ה"אין הוא": החלל, החסר, ההעדר, האין, למה שיש, שמכיל בתוכו גם את מה שהיה, שממשיך לחיות בתודעה.

בשמחות הקטנות והגדולות, בגאוות ההישגים של ילדינו, לעבור מצביטת ההחמצה על מה שהפסדנו, על מה שהפסדת כשאינך עמנו, ופשוט לחוש כמה אתה אתנו, מחייך מתחת לשפם, זורק הערה צינית ומחווה תנועת ביטול, שלא נחשוב חלילה שזה העיקר... כי גם בהצלחות צריך לשמור על פרופורציות ולא לאבד את הראש...

לא פעם עולות  לי האמירות שלך... שגם בהתמודדויות צריך לשמור על פרופורציות. לא לשקוע... לא לתת לקושי להשתלט... שנה קשה עברה על כוחותינו בעציון... שוב, חווינו איומים, איבדנו חברים, ומשהו ברוח שלך שלנו עבר כנראה הלאה:    

גַּם הוּא שׁוֹאֵל:

 מִי עָרֵב לָנוּ מִי עָרֵב

וּמִי יִתְעָרֵב

שֶׁלֹּא נְאַבֵּד אֲחִיזָה...

עַל אַסְפַלְט נִשְׁפַּךְ רוֹתֵחַ

בִּימֵי דָּמֵינוּ...

אֲבָל גַּם הוּא מְסַיֵּם בְּכָךְ שֶׁיּוֹדֵעַ

שֶׁנּוֹעַדְנוּ...

ואולי זה הפתרון לשאלה איך מאזנים ומווסתים וחיים וממשיכים... הייעוד והידיעה שלא נוכל לרדת לסוף דבר, כי סוף הדבר נמצא למעלה... מה שנוכל לעשות הוא לחיות, לזכור, להרגיש, לחוות... כל זמן שאנו כאן, ונוגעים בעצמנו, משהו ממך מוסיף לחיות בנו.