מאיר ומתניה

יום ראשון כ"ב בסיון תשס"ג, לוס אנג'לס

למשפחת צנוירט היקרה מכול!

 

אבוי מה צפנו החיים בקרבם, עד כי הפכנו מורגלים בהספד חברינו.

מתניה היה עבורי חבר קרוב במיוחד. יחדיו חלקנו חוויות רבות. נפגשנו לראשונה בתיכון ב"נתיב מאיר" והפכנו חברים קרובים.

מתניה הצטרף באותה תקופה ל"בני עקיבא" והפך מיד לחניך מסור. ביושבנו יחדיו זה לצד זה בכיתה נהגנו לנחש בשקט-בשקט, על גבי טיוטות, מי יהפוך למדריך בסניף קריית משה ושל איזה שבט. בעוד המורים חושבים בתמימותם כי מתניה וחנן מסכמים את השיעור המעניין, תכנַנּוּ אנו במרץ את חלוקת מפת ההדרכה, כפי השקפתנו.

לא אחטא לאמת אם אספר כי מתניה היה, ללא ספק, המדריך המסור ביותר בצוות ההדרכה שלנו. כבר אז שם לנגד עיניו את החינוך כמטרה נעלה.

היינו משוויצים באחיינינו. הראיתי לו תמונות של אחייניי בביתי, ועל תמונות ילדיה של איטה הייתי מקבל הסברים מפורטים. כל זה בעודינו מתענגים על העוגות הטעימות ושאר מטעמים, מעשה ידי הגב' צנוירט – חמות, היישר מן התנור.

מתניה חש כבוד רב כלפי כל אחד מבני המשפחה. עד היום חב אני תודה לשלומית עבור העזרה לבגרות בלשון. לימדת את מתניה ואותי בצורה מושלמת. הצלת אותנו, או בכל אופן הצלת אותי. מתניה היה מוצלח, בכל אשר פנה, בזכות עצמו.

לשמוע את מתניה מדבר על מאיר זו חוויה בפני עצמה. הערצה שאינה יודעת גבולות. סיפורי גבורה בעיניים בורקות הפכו אותי למעריץ נסתר. אני יודע כי הערצה זו של אח צעיר, הפכה במשך השנים להדדית.

את דרך ההתמודדות של מאיר ומתניה הכרתי היטב. אני זוכר את אחת האזכרות של אבי המשפחה ז"ל. חסרנו אז אחד להשלמת מניין מתפללים. מאיר ניגש אל חלקת הקבר, ובנימוס ביקש מאבא להשלים מניין ולהצטרף. את שלומית זה קצת פחות הצחיק, ואילו מתניה חייך בסתר.

אולם היה ערב מיוחד, בו יצאנו מתניה ואני לטיול קצר בבית וגן, לצאת קצת מהישיבה ומאווירת לחץ הלימודים. מתניה נפתח באותו ערב, וסיפר על רגשותיו כלפי אביו, על היחס ביניהם ועל מותו. ניתן לומר כי חלקנו יחד רגעים ואירועים רבים הראויים לדמעותיו, אולם הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה ראיתיו בוכה.

מאחורי השריון האדיר והלוחם הגיבור הסתתר בחור רגיש ואכפתי, שתמיד-תמיד לצדך. לצבא הגענו חדורי מוטיבציה. לא אשכח כיצד מתניה הגיע אחוז התלהבות, וכאשר ידיו עדיין פצועות מקשיי הגיבוש לסיירת, חלק עמי את חוויותיו. כך נהגנו לחלוק סיפורי צבא בכל שבת בבית בקריית משה, כאשר חזרנו לחופשות.

דרכנו הצטלבה שוב בהכנה לקורס קצינים, כאשר נקבענו להיות זוג בניווטי הלילה. מלילות אלו אזכור בעיקר את המחשבה שהדהדה בראשי: "איך הוא הולך כל כך מהר?" מתניה זכר את צירי הניווט בעל פה ללא כל קושי. לאחר קריאה אחת נחרט החומר בזיכרונו, ועוד היה לו זמן לעזור לחברים, ולאחר מכן – לישון.

לילה אחד, בעודינו מנווטים, החל לטפטף. העננים ממעל בישרו רק דבר אחד – חלפ"ס (=חליפת סערה). עצרתי. "מתניה, אני שם חלפ"ס", הודעתי לו. "עזוב משטויות", הוא ענה, "בסך הכול מטפטף, אין זמן לאבד... בכל מקרה נוריד אותה מהר כי יהיה לנו חם איתה". כמובן המשכנו ללכת, וכמובן שכשעצרנו שנינו ללבוש את החליפה היינו סחוטים עד לשד עצמותינו. אבל מתניה ניצח את הגשם, ובעוד אני מדדה מאחור, מקלל את הגשם, את החלפ"ס ואת מי שהמציא את החלפ"ס, מתניה הגביר את הקצב. "עכשיו צריך להגביר את הקצב", הוא גער.

מתניה היווה עבורי מקור השראה. לאחר לוויותיהם של ידידיה ואבשי, ולאחר מכן  של פיני וחגי.

הקלישאה כי הקב"ה לוקח מעמנו את הטובים שבטובים מתקיימת אל מול עינינו בכל מספר חודשים בשנים האחרונות. מתניה מצטרף לאותה יחידת מובחרים, שהקים ידידיה לפני יותר משלוש שנים.

הוא מותיר מאחוריו חלל עצום, אולם עמו צו חיים ברור מאין כמותו. לי ברור מעל לכל ספק מה הוא דורש מאתנו ברגעים אלה.

 

מורן היקרה!

איני מכירך, אולם אני סמוך ובטוח כי הינך בחורה מיוחדת ומקסימה, בהכירי את מתניה. אני כואב את אובדנך ומשתתף בצערך ובצער המשפחה.

 

משפחת צנוירט האהובה!

שתדעו רק אושר ושמחות.

שה' יהפוך צער לגיל ומכאוב לרינה.

שלא תדעו עוד שכול וצער לעולם.

הקדוש ברוך הוא ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים.

           

                                    מעריץ, ואוהבכם אהבת נפש,

חנן